לאן נעלם הגלאם???

"שמן זה לא בריא", "שמן זה מכוער", "אישה שמנה זה ממש לא סקסי"- מה עוד לא נאמר בצורה שלילית על שומן?! אז אוקיי הבנתי, אנחנו חולות, מכוערות ובוודאי שלא סקסיות, אבל מדוע עולם האופנה לא חושב ששווה לגרות את עיינינו בקטלוגים מושקעים, מדליקים ומלאי גלאם?עוד לפני שידעתי להשתמש בכרטיס אשראי ביזבזתי הון עתק בכל חנות שמצאתי בה בגדים שאני אוהבת. מאז ועד היום הדברים השתנו. המילה "שמנה" הפכה למילת גנאי ואפילו חברות הנישה ששרדו עשורים בזכותינו, מורידות מידות ופונות לנשים רזות יותר. אלו שעדיין מוכנות בטוב ליבן להמשיך ולייצר לנו בגדים, לא טורחות כלל לפרגן לנו קטלוגים מושכים, מושקעים ואיכותיים- כי הרי "למה לבזבז כסף אם גם ככה השמנות האלה באות לגהץ פה את האשראי בטירוף כי אין להן אופציה אחרת?". רבותיי תתעוררו!!! גם אני רוצה שימכרו לי את האשליה שעם השמלה הזו אני ארגיש דיוות עולם, עם המכנסיים ארגיש אשת עסקים בלתי מנוצחת ועם החולצה אראה מיליון דולר. מדוע הקטלוגים של חברות שמייצרות מידות קטנות כל כך מושקעים- ועבור פלח השוק שלנו- יש זלזול כה רב? אז זה הזמן לעשות שינוי- בוטיקים ורשתות- זה הזמן שתפנקו גם אותנו אחרי שאנחנו מפנקות אתכם בתזרימי מזומנים מכובדים! ובכלל- רוצים שנקנה אצלכם? בשיעור הראשון בשיווק תלמדו שאנשים קונים עם העיניים- תגרו אותנו בתמונות מושקעות, הפקות מרהיבות (ואם אפשר על הדרך גם בבגד איכותי ומהמם) ותראו איך קופתכם מתמלאת בן רגע...

חושפת קישקס - ביום שבו הלכה לי הפרטיות...

אני סטייליסטית במדינה שבה כל יום מישהו מחליט שהוא יודע להתלבש יפה (זה שאמא שלך אמרה לך- זה לא הופך את זה לנכון...) ומכריז על עצמו כסטייליסט. האמת? אני מאוד מאמינה שרק מי שטוב והוכשר לתפקיד כראוי ישרוד- אבל זה כבר לפוסט אחר. בכל מקרה, את תחילת הקריירה שלי התחלתי ככתבת אופנה (לפני טריליון שנה בערך) ומאז למדתי, התפתחתי ומתחום עיסוק עיקרי- הכתיבה הפכה לתחביב. ולמה אני מספרת לכם את גילגולי חיי הכה מרתקים? ובכן... בתור אחת שהגיעה מתחום התקשורת, אני מכירה היטב את כללי המשחק; רוצה חשיפה-תקבלי אם תאבדי את חייך הפרטיים. בתור אדם שקול (בדרך כלל) החלטתי עד כמה אני מוכנה לחשוף ומה אני מוכנה לעשות לטובת העסק- שהרי חיי הם העסק והעסק הוא חיי. רואיינתי לפה, הצטלמתי לשם- ובהחלט נחשפתי בשגעות שהרי סטייליסטית שמנה היא כמו קוף בכלוב בגן החיות- כולם רוצים לצלם, כולם רוצים לראות וכולם מנסים להפוך אותי לחוויית הבידור האולטימטיבית. אחד ההבדלים ביני לבין הקוף זה הפאייטים- אני מקפידה על מלבושיי- הוא בדרך כלל עירום. אז בזמן שההוא מתגרד וחושף ישבן, אני מנסה לשמור על חלקי האינטימיים כרכוש פרטי שלי. בינתיים לפחות.

אז אחרי שדיברתי בתקשורת על העסק, על הנשים, על החוויות ועל האובדן הגדול של חיי- רבים החליטו שאני לא מספיק "פתוחה" איתם- שהרי הם כבר יודעים עליי הכל (חיים באילוז') פרט לדבר קטן; חיי האהבה שלי.
ובכן, מסתבר שזה הציק ללא מעט אנשים ובעיקר נשים שבטוחות עד רגע זה שאני חייבת לעדכן אותן במה שנכנס ויוצא לי מהוואגינה. את בשוק? גם אני! הכל החל בחברה של אימי שמכירה אותי מהתקשורת (פרט ל"היי מה נשמע?" מתוקף היותי מנומסת). לאמא שלי ההורסת שתהיה בריאה יש טריליון חברות, וכמה ספציפיות שהן לא מהעולם הזה. היה זה יום קייצי רגיל. ישבנו בסלון הבית וקישקשנו (כיאה לנשים) עד ששיחת טלפון מהנייד של אימי השאירה אותי לבד במערכה מול החברה שלה. לפתע נזרקה לגופי שאלה "נו אז עם מי את מזדיינת?". הייתי בשוק מכמה סיבות; 1. את בת 60!!! איך את עוד זוכרת שעושים דברים כאלה. 2. מה???? את פאקינג רצינית??? הבלגתי ויצאתי לשאוף ניקוטין במרץ. עברוהרבה מים בנהר מאז, ובכל פעם שהיא נתקלת בי היא מנסה לברר (בישירות מחרידה) את מי אני עושה מתי למה וכמה. המצב החמיר שהחלטנו, אחי ואני, להפתיע את אימי לרגל יום הולדתה. אחי הביא את הצד של המשפחה שלו- ואני הבאתי את שלי. לא עברו דקותיים, והחברות "החמודות" של אימי הסתערו על נ' וניסו לדלות מידע- כמה פעמים בשבוע אנחנו עושים את זה, אילו תנוחות אהובות ובכלל איך אני במיטה. נ' התפצפץ מהאירוע בטענה שכואב לו הראש (אני מניחה שאם הוא היה יכול- היה אומר שבדיוק קיבל מחזור והוא חייב לעוף). ואני שואלת- באיזו זכות??? כן חשפתי הרבה דברים בהרבה כתבות, אבל אני מחליטה מה לחשוף ומה לא! וממתי הכוס שלי הפך לאושייה ציבורית? אז לכל הנשמות הטהורות: אני מעולה במיטה, מעדיפה מיסיונרית אם כואב לי הראש ומעדיפה אחד קבוע שיודע את העבודה. אז למי שחושבת שטרם נחשפתי מספיק- חכי בציפייה לקריירה החדשה שלי בדוגמנות במגזין את הקרוב...

איך הפכנו, אנחנו- 'עם הנשים' לכאלה קשות?

בעבודתי, אני פוגשת נשים רבות, בכל הגדלים, מכל המעמדות ומרחבי הארץ. לצערי, עד היום, לאחר שנים של סדנאות סטיילינג אישי, עוד לא נתקלתי באישה או נערה שהייתה מרוצה מגופה. כולן רצו ללמוד לכסות את הגוף, ליצור אשליות, להיראות כמו הדוגמנית ההיא מהמגזין או השחקנית ההיא מהסדרה, אבל אף אחת לא רצתה להיות היא עצמה.

יום אחד התקשרה אליי בחורה בת 30+ שהחליטה שהיא מעניקה לאימה מתנה ליום ההולדת- יום סטיילינג אישי איתי.
היא הגדירה את אימה "טיפוס קשה ואבוד מבחינה אופנתית" והודיעה לי שאם אצליח לשנות אותה היא תהייה חייבת לי את חייה. לא התרגשתי. אני מקבלת שיחות כאלו מדי שבוע. כולן מוגדרות כ"טיפוס קשה", לכולן אין עתיד ונראה שכולן בדרך לאבדון... הגיע התאריך המבוקש, התייצבתי בדירתה של האם, חדורת מוטיבציה ומוכנה לקרב וחיכיתי שאת הדלת תיפתח אישה אסרטיבית שמוכנה להוכיח לי שאין לי שמץ של מושג על מה אני מדברת. להפתעתי הרבה נפתחה הדלת, ואישה צנועה ורכה בת 70 עמדה מולי. היא נראתה כל כך שברירית וכל כך לא מה שדמיינתי. היא התנשאה לגובה 1.75 מטר, שיער קארה אדמוני מטופח, עור פורצלן בהיר ומתוח וטרנינג מעופש שגדול ממנה ב-4 מידות. הייתי בטוחה שהערתי אותה. התחלנו לפטפט וגיליתי כי הטרנינג המעופש הוא דוגמית מהקולקציה הרחבה שמונחת לה בארון, ושאלתי אותה למה???? היא הסבירה לי שאחרי כל השנים הבטן כבר לא נראת אותו הדבר, עור הזרועות כבר אינו איתן מול כוח המשיכה ובכלל היא שונאת שופינג כי אין כלום עבורה בחנויות. התחלנו לעבוד. היא פשטה חולצה וסירבה לעמוד מול הראי. לאחר ששיכנעתי אותה היא נעמדה מול הראי והשפילה מבט. התחלנו להתמודד. גיליתי אישה עם גוף מושלם (אגב היא מידה 38-40). והבטן הרופסת? חצי מילימטר של עור עודף מזכרת מההיריונות (חמישה במספר). במשך שעה וחצי עברנו ביחד ובחנו את גופה. נברנו בעבר וגילינו ביחד מה קרה בדרך והגענו למסקנה שזה בהחלט הזמן לשנות. עברנו לקניון. נכנסנו לחמש חנויות שונות; מהחנות שמשווקת את עצמה כאופנה לצעירות ועד לחנות לנשים בוגרות. היא למדה בכל חנות וחנות למצוא את הבגדים שמחמיאים לה. בחנות הראשונה היא עוד חששה להסתכל סביב, השפילה מבט כאילו אסור לה כלל להרגיש או לחשוב שהיא בגילה רשאית להתאבזר פה בבגד הולם. בחנות השנייה כבר נדלק הניצוץ; היא הרימה את הראש, ריפרפה בבגדים התלויים בגאווה והרשתה לעצמה ללכת זקופה לכיוון תא המדידה, לא מאויימת כלל ממבטי המוכרות. בחנות האחרונה- תארו לכם, היא כבר ממש התמודדה לבד, שיגעה את המוכרת, מדדה, פשטה, החליפה צבעים וגזרות וניתן היה לראות שהיא נהנת מכל רגע. יצאנו מהקניון עמוסות שקיות שבהן נחו להם בגדים נשיים ומחמיאים, חלקם סקסיים חלקם קלאסיים אבל כולם אופנתיים, מותאמים למידתה ועוטפים את גופה ברכות. כשיצאנו מהחנות האחרונה היא לקחה את השקית שהכילה את הבגדים הישנים שלה שעימם הגיעה לקניון, הניחה אותם בפח האשפה וחיוך ענקי של אושר הציף את פניה. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות ובדרכי לאוטו כבר צלצל הנייד. הייתה זו בתה על הקו. "הצלת לה את החיים" היא צווחה, "היא כל כך מאושרת בחיים לא שמעתי אותה מדברת ככה", המשיכה. הסמקתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כל מה שעשיתי היה לתת לה כלים ולגרום לה לאהוב את מה שיש. לא עשיתי לה ניתוח פלסטי- בסך הכל העמדתי אותה מול הראי והכרחתי אותה להסתכל על עצמה. זה הכל- נשבעת. ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי זה מוציא אותי מדעתי שאנחנו- המין היפה, המין החזק ובקיצור-הנשים, לא מסוגלות לפרגן לעצמנו. אנחנו נפרגן לבן זוג, לבנות, לחברות, לדודות ולכל העולם- אבל לעמוד מול הראי ולהסכים עם עצמך שאת מהממת? זה לא! חס וחלילה! מה זה גאווה עצמית? או אולי שחצנות? לא יקירותיי! זו אינה שחצנות וגם לא אגו- זו קבלה עצמית!!! מותר לכן! ואתן חייבות את זה לעצמכן!!! עמדו מול הראי, הסירו את המסכות והשקים ותרשו לעצמכן לאהוב את מה שמשתקף אליכן בחזרה. אל תחכו עד גיל 70 כדי לעשות את השינוי. מתקשות בזה? צריכות עזרה? בשביל זה אני פה.

לבד במערכה...

בכל הקשור באופנה לנשים מלאות אנחנו נראים כמו מדינת עולם 3. אה... סליחה... צודקים... אפילו במדינות העולם ה-3 ישנם שקים במידות גדולות. אבל אצלנו? בארץ זבת חלב ודבש (דיאטטים כמובן) לא מאמינים שיש צורך באופנה לנשים מהן מעל מידה 46. אתם בטח חושבים לכם "מה היא רוצה זו? יש להן את החנות של השקים, נו איך קוראים לה... זו נו... שמדגמנת להם ההיא מאל איי... נו.. אה כן- מתאים לי". אז זהו- ש'מתאים לי' ממש לא מתאים לי ולא לאף אישה שרוצה להראות כמו בן אדם ולא כמו פר הרבעה... בכל אופן לענייננו, במוסף גלריה של עיתון הארץ מצלמים כל הזמן את המוזמנים- אנשים שמוזמנים לאירועים ונראים לדעת הכתבת והצלמת ראויים מבחינה אופנתית להופיע במדור. עד כה הכל טוב, אני בטוחה שעוד רבים כמוני מכורים למדור ומחכים לו כל פעם מחדש בשקיקה. אממה??? בדצמבר 2009 יצא המוסף עם "נבחרי 2009" משמע המוזמנים שהתלבשו הכי טוב ונראו הכי גורג'ס. נבחרתי לנערת אוגוסט. הרגשתי ממש כמו דוגמנית של יו הפנר, כי אמא שלי שתהייה בריאה קירקרה במשך שבועיים לכל מי שרק נקלע לדרכה שילדתה הקטנה (לא תרתי משמע) היא נערת אוגוסט. כמובן שהיה לי כיף, אחרי שהשקעתי כל כך הרבה כסף בהופעה- שמישהו שם לב. אבל כנראה שאף אחד לא שם לב שאני היחידה מבין 12 הנבחרים שאכלה משהו בעשור האחרון. כן, כן תסתכלו טוב, אני מוקפת בחבורת כוסיות על וחתיכונים שכולם ביחד אולי מגיעים למידה שלי. ואני שואלת אתכם- מה קרה לנו? כולם צועקים 'זכויות האישה' 'זכויות הכלב' 'זכויות החלב', ומה עם זכות האישה לבגדים מחמיאים גם אם היא מעל מידה 44??? איפה כל הנשים המהממות והגדולות שמדדות דרכן בכבדות??? למה הן לא מופיעות כל הזמן בעיתונים??? אתם מתפלאים על נערות בנות 10 שדוחפות אצבע בשביל להקיא? אתם אשמים! אם אני אופיע בעירום על שער של מגזין- אתם לא תקנו אותו, אבל אם זמרת מפורסמת (זו שהתראיינה שטוב לה עם הגוף שלה שאינו גוף של דוגמנית ואחרי דקה רצה לדחוף אצבע ולהקיא את נשמתה ולרדת 7 מידות) תתפשט על שער תרוצו לקנות... כשבן זוגך אומר לך "מאמי השמנת קצת" את נכנסת לשגעת ומתחילה דיאטת כאסח אבל כשהוא מפתח כרס שמכסה לו כבר את הביצים- הוא לא רץ להתייפייף עבורך... גבירותיי היקרות- אני מאחלת לכולנו השנה שנבחר כל יום למתלבשות הכי טובות ושמישהו ימצא כבר פתרון הולם גם לנו הדיוות.

אני שמנה והורסת ונראה שמישהו יתווכח איתי

כבר מספר שנים שאני עובדת כסטייליסטית; אני מגיעה לנשים הביתה, מעבירה סדנאות והרצאות ופוגשת מדי יום אנשים שונים ממגוון האוכלוסייה. לא פעם הורמה גבה כשנכנסה לחדר אישה גדולה לבושה בקלאסיות נקייה או שמלה הורסת, ונשמע גיחוך "זו הסטייליסטית?". הייתי מתעלמת, כי ידעתי שאחרי 5 דקות בסדנה כבר כולם ישכחו מהמראה שלי ויסחפו ברזי הסטיילינג ויגמעו בשקיקה את הכלים והטיפים שאספק להם. בסוף הסדנה היו ניגשים אליי אותם מגחכים ושואלים אותי מאיפה הצ'ארם והנוכחות העזה ומתנצלים אם פגעו ברגשותיי. הם הבינו בסדנה שעדיף להיות אני ולא הם- עדיף להיות בן אדם שמסוגל לעמוד מול המראה ולהסתכל על כל פאק ולהגיד 'כואב לי הכוס- זה מה יש וטוב לי עם זה'! למדתי (אחרי שנים של הצקות בגן, בבית ספר ובצבא) שאני מעדיפה להיות שמנה, ייחודית ומהממת מאשר רבע עוף חסר גלאם. למדתי שהבטחון העצמי שלי תלוי רק בי ובקבלה העצמית שלי, והכי חשוב למדתי- שאלו שמעירים הם אותם אנשים שלעולם לא יוכלו להסתכל במראה ולאהוב את מה שהם רואים... והם אלו שאני יכולה פשוט להתיישב עליהם ואז נראה מה יהיה להם להגיד.... אז כן אני שמנה, אני סטייליסטית, אני אמיתית, ואני הכי ה-ו-ר-ס-ת ת'בריאות! אז הצטרפו למאבק שלי בשנה וחצי האחרונות לשינוי התפיסה החברתית כנגד נערות ונשים גדולות, כי הרי כולנו יודעים- דיוה מהממת לא יכולה להיות רזה.