מאחורי הקלעים; קסם של צילומים לקוסמו

חודש לפני יום הצילומים המיועד קיבלתי טלפון לחוץ מעורכת האופנה החדשה של קוסמופוליטן, הגברת יעל רגב; "אל תשאלי, החליטו בארה"ב לאשר לנו לעשות הפקות ישראליות ואני חייבת הפקת אופנה כחול לבן שתעבור את האישור האמריקאי הנוקשה". 'אין בעיה' סיננתי שהרי מי יפחיד אותי... "לא, את לא מבינה" היא המשיכה היסטרית לחלוטין, "הם כבר פסלו מלא תמונות". "את שלנו הם לא יפסלו" אמרתי בביטחון כאילו הייתי שרועה לצידו של נותן גזר הדין. "בטוח?" היססה רגב, "בטוח!" עניתי. ומאז עטף את הכל ענן חרדה היסטרי. בקוסמו החליטו שההפקה תציג את טרנד הנאוטיקה ומיד כשנפלה ההחלטה התחלנו לרוץ ולמצוא את הלוקים השווים, השילובים הנכונים, ליצור סטורי מתמשך ולבנות הפקת אופנה לתפארת מדינת ישראל. מרוב הלחץ הצטרפה רגב למסע החיפושים וגילתה שעולם הזוהר של הסטייליסטים כולל צעדות ארוכות, סחיבה של טונות של ציוד למרחקים שלא היו מביישים אצנים באולימפידה, ובעיקר המון טלפונים, סידורים, בלאגנים, כתמים וסיכות בטחון. הרגע המיועד הגיע, ובבוקר יום הצילום התקבצנו יעל, רפאל (מעצב השיער המדהים שלנו) ואנוכי ונדחסנו לתוך מונית קטנטנה שלקחה אותנו לבית הדוגמנית בהרצליה.כמובן ששנייה אחרי שיצאנו מת"א עשינו פרסה כי יעל נזכרה שהיא שכחה משהו בביתה. אז אחרי עיכוב קל ("זה לא אנחנו זה הפקקים") ולאחר איפור, מניקור, פדיקור ורולים צעדנו את צעדת המוות אל המרינה רק בשביל לגלות שליעל נגמרו החרדות- בעוד ששלי רק החלו; בעודי עומדת על הרציף, צפיתי בגשרון הקטנטן והלא יציב המוביל ליאכטה. בתור אחת שזקוקה לקרקע יציבה תחת רגליה העקומות, סירבתי בכל תוקף לעלות על הגשרון ולמצוא את עצמי תוך שנייה במים המרופשים של המרינה. בעוד שאני עומלת על הקמת חמ"ל ברציף, התגייסו כל אנשי הצוות והיאכטיונרים מסביב ופצחו במסע שיכנוע וחיזוקים שארך 40 דקות- למען אועיל בטובי לדדה אל עבר המזגן בחדר הקברניט. כאישה חזקה שעומדת במילתה, ובעלת עקרונות- נשברתי, ובסיוע של הכוחות בשטח עליתי על הגשרון הארור. ברור לכם- שגם בירידה היה סיפור לא קטן- וכמובן שבמהלך היום התגוררתי רישמית ביאכטה ולא זזתי ממנה לרגע...


מחפשת קרקע יציבה גם ביאכטה...

אז אחרי הדרמטיזציה התחלנו לתקתק; שיפצורי שיער, הלבשה, קומפוזיציה, החלפות, ו.... נשמע קול הצילום. היום החל!!! כל צוות יודע שההגעה לצילום הראשון היא הקשה- ועברנו שלב!!! אז טלי הדוגמנית ואנוכי שימשנו על תקן צוות ההווי והבידור של ההפקה, יעל שימשה על תקן ה"לא מרוצה", הצלם ציקצק במצלמה ולפתע מצאנו את עצמנו 20 דקות לפני צפירת יום הזכרון תקועים על יאכטה בהרצליה!!! הלחץ החל, יש לסיים לצלם, לאסוף ציוד, לתפוס מונית ולהגיע הבייתה לפני הצפירה, אה כן... ולגם לשכנע אותי לרדת.... לבסוף הלחץ נגמר וברגע שהתחלתי לסובב את המפתח ולפתוח את דלת ביתי הקט נשמעה הצפירה. זהו! נגמר! הלחץ עבר! אז זהו... שלא!


כולם על הרציף ורק אני ביאכטה...

שבועות ארוכים ישבנו בחרדה עמוקה מה יגידו האמריקאים. נדמה שלא רק ביבי תלוי בהם- אלא גם אנחנו... כעבור שבועיים הגיע הטלפון המיוחל; "ההפקה אושרה!!!" נרגשים וסחוטים הרמנו כוסית לחיי הפקות ואמריקאים וכבר התחלנו לרוץ על ההפקה הבאה.