אין צורך בדיסקרטיות

בהמשך לשבוע האופנה הנחגג פה בבלוג, אני צדה אחרי אופנה לנשים עסיסיות, כי עד מידה 44 המגוון רחב, אבל ממידה 46 האפשרויות ליצור מלתחה מדליקה, אופנתית ומעניינת- זה כבר עניין הרבה יותר קשה... אז על הסכין היום; אופנת דיסקרט. אם תדפדפו כמה פוסטים לאחור, תגלו שבעונה הקודמת שיבחתי את שמלותיהם ואת ההתקדמות האופנתית, אבל כנראה כמו כל חברת אופנה בארץ, אחרי צעד אחד קדימה- עושים 7 צעדים אחורה! לרגל מסע ההצטיידות במלתחה חדשה, הלכתי לחנות 'דיסקרט' שמחה ולבבית במטרה לעדכן את הארון הפרטי בשלל שמלות נחמדות. עד כאן הכל נהדר, אבל מהרגע שראיתי את חלון הראווה הכל החל להתדרדר. החלון עגמומי ומעוצב בכיעור יתר בגווני חום ובבגדים מג'וייפים. שיננתי בראשי: "אל תסתכלי על הקנקן- אלא על מה שבתוכו". נו שוין, מתברר שגם מה שבתוכו לא משו. דיפדפתי בקולבים, עברתי פריט פריט, האשראי כבר זעק מהארנק שאוציא אותו, אבל גם לאחר 50 דקות לא הצלחתי לשלוף ולו פריט אחד מוצלח. הקולקציה מאופיינת בבגדי דודות, אבל לא דודות קוליות ומהממות אלא הדודות שאין לנו. תאמינו לי, אפילו הדודות לא רוצות ללבוש בגדי דודות כאלו! הבגדים הזכירו לי מאוד את ערוץ 1. לא משנה אם ניסו לעשות משהו טוב- זה לא הצליח, וזה נראה אפרורי ומצ'עמם. מכיוון שהיה זה יום שישי, הייתי נחושה בדעתי למצוא לפחות פריט אחד להתקשט בו לקראת שבת המלכה, ולאחר אין ספור סיבובים (שכללו גם מרדף בלתי פוסק של המוכרת המעצבנת) תפסתי זוג מכנסיים שחורים ופניתי לתא המדידה.

ממש לא משו- וזה עוד הבסט...

המכנסיים ישבו סבבה ואפילו יש להם קטע עיצובי נחמד, הבעיה היא שנראה כאילו לא היה מספיק תקציב לעוד 3 ס"מ בד, והמכנסיים קצרים טיפה (עד פיקת הקרסול בערך). מכיוון שלכל קרסול שלי יש נוכחות על, ועוביו משביח עם הזמן, מכנסיים שמכסים מעט את הנעל מחמיאים לי יותר (ולא רק לי בנות יקרות), אבל מכיוון שלא ניתן לשלוט במאנצ'יס של שופינג, גיהצתי האשראי על המכנסיים הכמעט מושלמים וברחתי אחוזת אימה מהמוכרת הנוראית. אז חבל שבדיסקרט לא השכילו להמשיך ולשדרג את הליין של העונה הקודמת, מי ייתן ועונה הבאה אגהץ שם את כרטיסי ללא סוף. ועכשיו אמרו , א-מ-ן-!. אה, כן, ואם אפשר פרזנטורית אחרת, שקצת יותר הולמת את הקולקציות שלכם, זה גם יהיה נחמד...

הפתעת השבוע

הקנייה שהכי ריגשה אותי והרטיטה את חדרי ליבי היתה קנייה של טוניקה בהדפס זברה. אבל עזבו את הבגד שתמונה לא נראה משו אבל המציאות יושב א-ל-ו-ה-י, הפיס ההיסטרי התגלה לעיניי בטעות, בחנות "לכוסיות בלבד" כמו שאני נוהגת לקרוא לחנויות ההם שאין טעם להיכנס כי ממילא לא ימצא כלום... אז ובכן.. סופרייז! נכנסתי לחנות INN7 שזו חנות שמייבאת ים של מותגים, גם לגברים וגם לנשים, ריפרפתי לי בסטנדים וחיפשתי דברים מיוחדים להפקה הבאה שאני עובדת עליה, כשלפתע ראיתי אותה מרחוק- מתנופפת לה על הקולב וקוראת לי! לא האמנתי למראה עיניי כי אפילו נעליים במידה שלי לא היו להם, כך שלא היו לי כלל תקוות או ציפיות. ונכון שזה נשמע כאילו לא יכול להיות טוב מזה? אז ככה; רוב הפריטים בחנות נעים בטווח ה-1000 ש"ח ואילו הטוניקה המעלפת שלי עלתה פחות מ-400 ש"ח (והיא מהקולקציה החדשה!). אז אחרי שצדתי את ההצלחה (בכל זאת בגד של GESTUZ במידה שלי) גיליתי שקולגה (רזה-רזה, גבוהה-גבוהה, מהממת) לקחה גם את אותה טוניקה. אז אחרי עיפעוף ריסים לכיוונה סיכמנו לעדכן אחת את השנייה מי תלבש אותה ומתי, ואחרי המיני משברון, אצתי רצתי לגהץ (האשראי) ודידיתי לי מאושרת וקורנת על חוויה נעימה, ולצערי חד פעמית.. הכי כיף לגלות בגדים מגניבים במקומות שנדמה לנו שהכל שם של פרגיות...
המסקנה; תעיזו להיכנס ולמצוא הפתעות, להסתכל ואפילו למדוד! אה, כן, ותתעלמנה מכל המבטים בדרך...

חיזרי אליי דורין!!!

דורין פרנקפורט הייתה בעיניי סוג של אלוהים, עוד בתקופה שהייתי צעירה ויפה. מכיתה ז' התחלתי לגהץ את האשראי של אמא שלי אצלה, כי היא סיפקה לי יופי של מכנסיים וג'ינסים בעיקר, והיוותה חלופה נהדרת לחוסר המקומי במידות נדיבות. אהבתי את העובדה שגם אם אני אגהץ 700 ש"ח על ג'ינס הוא; 1. יישב מהמם, 2. הוא יחזיק מעמד כמה שנים טובות. מאז חלפו אי אלו שנים, ועם הזמן דורין זרקה אותי. זו הייתה פרידה קשה וכואבת כשהיא החליטה למתן את עניין המידות הנדיבות, ובמשך השנים האחרונות התמקדה יותר ברזות. כאב לב חד אחז בליבי בכל פעם שהייתי מנסה להידחס בחנות למכנסיים שסירבו לעלות... אמא שלי (שקטנה ממני- במידות לא בגיל!) ממשיכה לפרגן לעצמה בגדים מהגברת, ובאחת הקניות האחרונות החלטתי לנסות את מזלי, ואכן, שיחק לי המזל! אז נכון שלאחר מדידה של כל פריט ופריט בחנות עלו וישבו עליי רק 2 פריטים, אבל עדיין המסע נחתם בהצלחה- כי חזרתי יותר מעשור לאחור, ויש לי מכנסי דורין!!! ואם לא די בכך, מצאתי את שני הפריטים במכירה מיוחדת כך שגם התשלום עליהם היה נדיר (140 ש"ח כ"א!).


אחרי למעלה משש שנים ו-13 זוגות מכנסיים שנמדדו, מצאתי 1 שגם נסגר!!!

אז מה קרה בעשור וקצת האחרונים?
* קו העיצוב הפך בוגר יותר
* המידות קטנו (גג עד מידה 46 בדגמים מסויימים למרות שכאמור ניסים מתרחשים לפעמים...)
ואנצל מעמד זה לבקש ממך דורין מספר דברים;
* גזרות המכנסיים שלך מ-ו-ש-ל-מ-ו-ת!!! פרגני גם לנו (מידה 48 ומעלה) מכנסיים מדהימות, ואנחנו בתמורה נפרגן לך את האשראי שלנו
* אנחנו גם רוצות שמלות ובעיקר חולצות, וחולצותייך הקצרות אינן הולמות אותנו (וגם לא נשים במידה 42-44) או כל אחת עם שאריות הלידה או הבטן שלה...

שמלמלה קסומה שעם מחטב יושבת נהדר, חמודה וורודה שעושה לי טוב על הלב...

בקיצור דורין, אני שולחת לך בקשה מפה- חיזרי אלינו. עצבי לנו דגמים של פעם במידות של פעם- כי גם לנו מגיע!

נו אולי תתבגר כבר ותקשיב???

רציתי. באמת שרציתי לכתוב משהו אחר- אבל כנראה שאבי מלכה נהנה רק כשנכנסים בו וכשהוא לא מרוויח כסף. על מה אני מדברת? על הקולקציה החדשה של מתאים לי, אהה סליחה ML. ובכן, במילה אחת אסכם את העניין; אכזבה! כמה פעמים אפשר לדבר, להסביר, לכתוב על זה? אז למען הסדר הטוב, אתחיל מההתחלה.
נשים גדולות/עסיסיות/ מלאות- יו ניים איט, הם כוח קנייה חזק ופוטנציאלי, שאף אחד מגאוני השוק עוד לא זיהה. אנו מחפשות בנרות בגדים שיהיו אופנתיים, קלילים (גם בעיצוב וגם בבד) ושישבו היטב על קימורינו. עזבו אותי, שאני באופן אישי מוכנה לגהץ את האשראי בלי סוף לכל מי שיספק לי מלתחה הורסת במידה הרסנית, יש לי ים לקוחות שמתחננות שאמצא להן בגדים הולמים- ולא מעניין אותן המחיר. החברה דורשת מכולנו להיראות טוב, ונכון להיום, נשים עסיסיות מסכימות לשלם סכומי עתק כל עוד תקבלנה בגד איכותי ומהמם. עד כאן קפיש? יופי! אז נמשיך.
אבי מלכה זיהה לפני שנים את הפוטנציאל בשוק והחל למתג את מתאים לי כמונופול- רשת הבגדים למידות גדולות. אממה... מלכה איבד את הביצים שלו עם השנים, ובמקום להביא אופנה הוא מציע אוסף בדים לא איכותיים בעליל (ממש זוועה), גזרות לא מחמיאות ועל שיק וסטייל אין בכלל מה לדבר. עונה לאחר עונה ממשיך לשמוע מיסטר מלכה את תחנוני הנשים לבגדים אופנתיים שמחמיאים להן, אך זה כנראה לא מזיז לו, והוא כנראה לא רוצה במיוחד את הכסף שלנו (ויש לנו הרבה- כי לא היה לנו מה לקנות כבר שנים, אז חסכנו...!). במהלך השנים הוא גם החליט לנסות להפוך את המותג לאופנתי יותר, אז מתאים לי הפך ל-ML, אבל בעניין העיצוב והבגדים שכחו להתעדכן...
לאחר שקראתי ושמעתי את כל רשמיי הקולגות שלי על הקולקציה החדשה, התעלמתי מהפרזנטצייה ויצאתי לצוד באנונימיות בגדים שווים. המטרה- להרחיב את המלתחה, במיוחד את מחלקת הבייסיק שלי שנואשת למכנסיים אלגנטיים, שחורים וקלאסיים, לג'ינס נקי מחמיא ולכמה חולצות נחמדות להחלפה ביום-יום. באמת שזנחתי את הרצון לבגדים אופנתיים ומגניבים וביקשתי רק בייסיק.
הטרנדים של חורף 2011 אגב, הם בדיוק מה שאישה עסיסית צריכה; מכנסיים גבוהים שמתרחבים בעדינות מקו הברך ומטה, חולצות האוברסייז המעוצבות לקימורי גוף נשיים, ווסטים מיוחדים, שמלות הפעמון וניחוחות של שנות ה-50 (שמטשטשות יופי יריכיים) ועוד. בקיצור, חלומן הרטוב של העסיסיות הגיע! ובכן, לא ממש.
במתאים לי בחרו כרגיל להתעלם מכל דבר שהוא נשי, מחמיא או אופנתי. מחלקת בייסיק היא דבר נדיר אצלם וטרנדים זה מהם והלאה. הם בחרו לשלב כרגיל עודף פאייטים וקישקושים במקום ליצור קולקציה קלאסית עם נגיעות טרנדים. הם ממשיכים להכחיש לגמרי את גזרות המכנסיים המושלמות לטובת הסקיני והישר (והישר שלהם יושב על עסיסית ברוכת יריכיים בדיוק כמו סקיני, רק פחות צמוד בשוק הרגל...). על חולצות נורמליות- אין בכלל על מה לדבר, שמלות- אין, ווסט אחד "אופנתי ומעלף" כפי שהגדירה המוכרת התגלה כזוועה בשילוב בדים זולים עם ניחוחות אייטיז (ולא הטובים או המגניבים שבהם), או ז'קט קצר מרובע וחסר גזרה שיהפוך כל עסיסית לחבית.
אבל כשאין ברירה קונים את מה שיש, ומה שיש זה ממש לא משו, אז מה בכל זאת?
ג'ינס כחול וג'ינס שחור שמחייבים לבישת טוניקה (כי הם יושבים מחריד באזור המפשעה והישבן) וטייץ שחור חלק כי אין לי סבלנות עדיין לגרביונים.
הג'ינס של מתאים לי. מצד שמאל- איכות התפרים; כך נראה ג'ינס חדש שאפילו עוד לא יצא מהחנות...

לגבי הקולגות ודבריהם;
נכון שכבר אין כח לקטול מדי עונה את הקולקציות של ML כי זה ממש מגוחך ואבסורד, אבל מקצועיותכם מחייבת אתכם להתייחס לקולקציה ולא לקולבים שתלויים על הסטנד. בידיעות אחרונות התפרסמה כתבה ובה תלונות שלא כל המידות מוצגות, ופה חבריי אני חייבת להגיד לכם שהשתיקה יפה. אי אפשר לתלות את כל המידות ובמרבית החנויות בארץ ובעולם תולים דגמים להתרשמות ומבקשים מידה ספציפית מהדגם- אז במקום להתמקד בשטויות, התמקדו במה שחשוב. ומה חשוב? העובדה שלא משנה כמה מידות ML יתלו בחנות, אין אף דגם שנראה טוב על אף אחת.

ועוד נקודה חשובה, בפרזנטציה לאנשי אופנה (נערכת אחת כזו בכל בית אופנה להשקת קולקציות העונה החדשות) שמעתי מעדר הפרגיות שיש כמה דברים נחמדים, ועוד הגדילה לעשות הבלוגרית מירב קאופמן, ומדדה שמלה סגלגלה. ובכן, הבעיה שהייתה היא שמירב (שהיא חברה טובה ואני מאוד אוהבת ומעריכה אותה) היא מידה 36-38 בפלג הגוף התחתון ומידה S בפלג הגוף העליון (לפי מידות קסטרו לא ML) ולא מידה 46-48, ואם זה לא מדליק לאבי מלכה נורה אדומה- אז אני לא יודעת מה כן. אף אישה או נערה שמידתה אינה עולה על מידה 42 לא תיכנס ל-ML, היא תלך לקסטרו, רנואר, גולף או כל רשת אחרת שהיא אופנתית. אז מיסטר מלכה נקלע לבעיה; מחד הוא כנראה מנסה לנכס לעצמו שוק שהוא לא מספיק טוב (כלל לא טוב) בו עם המון המון מתחרים הרבה יותר אטרקטיביים, ומאידך הוא מאבד את קהל לקוחותיו שהיו נאמנות לו שנים אבל שעתה אין הן מוצאות מה לרכוש אצלו. אז במה תבחר? האם תתאפס על עצמך ותשכיל ללמוד מטעויות ותפתיע אותנו בקולקציה מרהיבה או שמע תמשיך לפזול לעבר מידה 42 ומטה ותתרסק?
אני חושבת ש-ML יכולה להיות רשת אופנה שתמלא קופות בעזרת מחלקה קלאסית קבועה, שילוב של מהדורות מוגבלות של בגדים סופר אופנתיים ואף נועזים (לצעירות שמחפשות פתרונות), מחלקה אופנתית שלא נראת כמו אסופת אשפה אלא מושפעת מהטרנדים העולמיים בטוב טעם ועידון מתבקש, וכמובן מחלקת ערב שתכלול שמלות וחצאיות בגזרות קלאסיות ומחמיאות. שילובי צבעים (ולא רק שחור) וכמובן שדרוג מחלקת האקססוריז שלוקה בחוסר טעם ושיק להחריד.

הטייץ של ML. מזל שטייץ הוא רק טייץ...

אבי מלכה, אני פונה אלייך דרך בלוג זה, בבקשה קטנה אך חשובה- פתח את הראש, תעיז, תקשיב ותן לנו לעזור לך. בתור סטייליסטית שמתפרנסת לא מעט בשנים האחרונות מסטיילינג אישי לנשים עסיסיות, אני יודעת מה מחפשים ואני יודעת מה אתה יכול להציע- וזה לא צריך להיות קווים מקבילים, אפשר להיפגש באמצע, וכך כולם ירוויחו מזה- גם אתה וגם אנחנו, הלקוחות.

זה באמת קרייזי!!!

בזמן שכולם קטלו ולירלרו על הקולקציות של מתאים לי וקרייזי לין, החלטתי השנה לשתוק (תודו שזה הישג!!!) אבל רק באופן זמני עד שהקולקציות האמיתיות (ולא השני פיסים בפרזנטציות) יגיעו לחנויות- ואז אומר את דברי. בתור נזקקת לבגדים (כבר שנה שלא הייתי בחו"ל והצטיידתי במלתחה חדשה), יצאתי למסע צייד אחר הבגדים שיככבו במלתחתי העונה. שיכנעתי את עצמי, ימים כלילות, שאין מצב שאני לא מוצאת בגדים בארץ, ושאני חייבת, אבל ח-י-י-ב-ת לחדש את מחלקת הבייסיק לפחות אצלי בארון.השבוע אקריב עצמי למסע לחיפוש בגדים, ואעדכן אתכם במה מתרחש בחנויות למידות עסיסיות...

אז חדורת מוטיבציה והמון חלומות צעדתי בגאווה לקניון היישר אל 'קרייזי ליין'. ובכן, חלומות כבר אמרתי?
בשנייה עליתי ממידה 48 למידה 52 (אולי גברת קרייזי ליין- תפסיקי לשגע אותנו עם המידות המשתנות שלך כל עונה????!!!!), ומכשהבנתי שלביטני הריקה אין כל קשר להעלאת המידה, החל לו מסע החיפושים הקדחתני. מה חיפשתי? הכל; מחולצות ועד שמלות, ז'קטים- כל דבר שיראה טוב ויישב טוב אני לוקחת! באמת, אני כבר לא פיקית כשאני נואשת!

הרי חייבים שמלה קטנה (גדולה) שחורה וקלאסית בארון...

אגב, השלטים זועקים מבצע 2+1 ושלל זקנות העם הפולניות התקבצו לחפש מציאות. בקרייזי ליין- רוסית זו העברית החדשה!!! את עיניי תפסה שמלה שחורה שהייתה תלויה לה בסוף החנות. כמו נץ הצד את טרפו, זינקתי על השמלה והופ לתא מדידה. רכיסה פה, מחטב שם, ודיגמנתי לכל הזקיינלך- מהם פולקעס. קניתי. נקסט. התיאבון נפתח ואני רוצה עוד ועוד ועוד. חולמת לחזור לימים הטובים בהם האשראי גוהץ ללא הפסקה, ואני הסתובבתי עם חיוך על הפנים ושלל שקיות עמוסות כל טוב. ובחזרה למציאות; נברתי בין שלל הקולבים המעוטרים בבגדים בעיקר מחרידים, כאלה שאפילו זקנות לא רוצות, ומה שכבר כן נחמד תפור מבד שנצמד לקיבינימט או בגזרה שהולמת פרגיות ששכחו לאכול... לא התייאשתי והמשכתי לנבור ולנבור עד שמצאתי ספק טוניקה ספק שמלה עם אחלה צבעים ושרוולים כמו שאני אוהבת, ותוך שנייה זה כבר היה עליי. קניתי. נקסט. אחרי חיפושים נואשים נוספים גררתי עצמי לקופה, ותוך מאמצי שיכנוע מצד המוכרת, אספתי בדרך עוד עליונית שחורה נחמדה (בכל זאת 2+1), גיהצתי והלכתי.

סוף סוף קצת צבע!!!

אז מה היה לנו?
* רצון לחדש את הבייסיק; לא מצאתי ולו דגם אחד של מכנסיים נורמליים, שחורים וקלאסים וגם לא ג'ינס ראוי.
* שלל החולצות זועקות שמישהו יציל אותן מעצמן.
* זקנות שקיטרו שזה יקר; חמודות, ביננו, 500 ש"ח לשלושה פריטים זה ממש לא נורא, כל חולצה פקקטה בקסטרו עולה 300 ש"ח, ובטח לא במידות שחיפשתן. אז חדל קמצנות!

הדבר היחיד הנורמלי שמצאתי בשביל לחתום את העסקה- וכמובן שהוא (שוב) שחור!

מה הייתי רוצה שיהיה?
*מחלקת בייסיק של מכנסיים בגזרות מחמיאות ועיצוב קלאסי ונקי
* חצאית מידי קלאסית ישרה בלי תיפורים או אטרקציות מיותרות
* חולצות בייסיק נקיות עם טוויסט עיצובי עדין
* פלטת צבעים מרשימה יותר ומרגשת ולא רק צבעים שגורמים לנו לרצות להתאבד
* בדים שמחמיאים לנשים עם צמיג פה ובטן שם
* שמלות שמותאמות לנשים עם מפתחים, שרוולים וגזרות מחמיאות

מה שהציל את המצב זו המוכרת הצעירה והנחמדה, שעזרה וגם הורידה את הגיל הממוצע בחנות...

מעלה ומורידה, מעלה ומורידה

לפני כחודשיים קיבלתי טלפון מחברה. הבשורה; מרה. העניין; סרטן או בשפת הרופאים 'גידול סרטני'. נחנקתי. רעד היסטרי אחז בגופי אבל בכוחות-על הקפדתי על קול יציב ומחזק; "בקטנה עברנו את פרעה, לא נעבור גם את זה?" סיננתי בכוחות אחרונים והמצאתי תירוץ לניתוק זמני של השיחה (א-לה פיפי טיים) למען אתאושש ואשדר ביטחון וחוזק לפרגית הקטנה שזה עתה קיבלה את ההודעה המחרידה. לקח לי 3 דקות ו2 סיגריות להתאפס על עצמי והתקשרתי חזרה, מעודדת ומבדרת (עד כמה שניתן). היא הסבירה לי שהרופא אמר שאם הייתה עושה את החיסון אז ייתכן ולא היינו במעמד זה היום ובעיקר הרבה אם ואם ואם... זה היה סוג של סטירת לחי מצלצלת. אמא שלי רדפה אחרי שנה וחצי שאלך להתחסן עד שהתייאשה, ואני, אני חיה לי במנטרת "הגוף יודע להתמודד עם עצמו- עזבו אותי מכדורים ורעלים". ובכן, מסתבר שהמנטרה הזו לא משו... מאז אנחנו בשיחות עידוד ובשיחות הכחשה (זה הצד החזק שלי), לא מעלות על שפתינו את שמות המכרים שנפטרו מהמחלה אלא מנסות לנהל שיגרת עידוד מוכחשת כדי לשרוד את הזמן עד לתוצאות הביופסיה הסופית.

ההשראה מגיעה מהמציאות
החלטתי לעשות מעשה. אז נכון שאת חולי הסרטן אני לא אציל (לצערי) אבל אולי אצליח למנוע עתיד כואב ומתסכל מכמה אנשים. אז בתור אחת שעוסקת מרבית הזמן בהעצמה של נשים החלטתי להקים תערוכה קטנה ואינטימית כדי לגרום לנשים להיבדק ולהתחסן ולעשות כל מה שצריך בשביל שלא אקבל עוד טלפון שכזה.
בהתחלה זה התחיל כתערוכה של חזה חשוף עם אפקטי איפור של כריתת שד, זה עבר לקונספט שכל אחת מחזיקה את שדייה ודם נוזל מידיה והסתיים בקונספט שלבסוף גם צולם- נשים שונות מכל הגילאים והמעמדות בבגד ורוד.
כשניקיתי את כל הדרמטיזציה מחיי הבנתי שמה שנשאר זו האמת הפשוטה, הרכה והלא פרובוקטיבית- ולכן בחרתי בקונספט הנקי כל כך אך החזק לא פחות.

בינלאומי...
חודש אוקטובר הוא חודש להגברת המודעות למאבק בסרטן השד- בכל רחבי העולם. החודש יימכרו מוצרים ורודים וכנראה שכמו בכל שנה גם מגדלי עזריאלי יוארו בורוד. ורוד הוא סמל המאבק בסרטן השד והסמל שלו הינו הסרט המקופל (כמו האדום של האיידס). לכן כל אחת מהנשים שצולמו לתערוכה ענדה את השרשרת שמסמלת את המאבק, אבל השרשרת לא הייתה סתם ורודה; היא עטופה בהמון נצנצים, כי האמונה שלי אומרת שגם אם המצב רע יש אור בקצה המנהרה. אז לסיכום; שלא נדע מצרות ושלא נצטרך אור בשום קצה של מנהרה,וזה הזמן ללכת ולהיבדק.

הישראלית המכוערת
הצעד הראשון היה להתקשר לצלמת טל רותם וינברג. ובכן, תוך דקה כבר היתה לי צלמת לפרוייקט ועכשיו נשאר רק למצוא נשים. טל ואנוכי התחלנו בסידרת טלפונים מיילים ואינבוקסים (בפייסבוק) וגייסנו רשימה היסטרית של 40 נשים. ניהלנו יומן לו"ז צילומים מטורף והכל אורגן עד לפרט האחרון.
הגיע יום הצילומים המיוחל ואיתו גם אסמסים של "מאמי אני לא אספיק" או "אוייש שכחתי". משהו בלב שלי נמחץ. וידוי קטן; כעסתי. כעסתי כי היו כמה נשים שידעתי שאם הן היו מקבלות אפילו רק ליפגלוס מתנה הן היו מתייצבות, אבל לתרום משהו לקהילה שמפרנסת אותן- לזה אין להן זמן. זה איכזב אותי לגלות את חוסר האכפתיות כלפי אנשי הצוות שתורמים מזמנם ויושבים בסטודיו ומחכים לשווא. מעניין שאם היינו מצלמים אותן לקמפיין באלפי שקלים הן לא היו שוכחות להתייצב או מינימום היו מודיעות שהן לא מגיעות. אבל נו שויין...

הישראלית היפה
לא שקעתי בכעס רק בזכות זרם הנשים הקסומות שהתייצבו עם חיוך ענקי על הפנים והיו אסירות תודה שכללו אותן בפרוייקט. הרגשו (ואני מרשה לעצמי לכתוב את זה גם בשם טל) אסירות תודה ומאושרות למראה הנשים שהגיעו. נוצר מפגש נשים היסטרי; מפרחות לצפונבוניות, מנשות עסקים להיפיות, מכל קצוות הסקאלה התכנסו מיטב נשות ארצינו לצילומים. אז איפור קליל לפנים, גופייה ורודה ושרשרת והופ ציקצוקי המצלמה נשמעו והבנות התחלפו. הרגשנו מבורכות שכל כך הרבה מדהימות תרמו מזמנן לצילומים ולפרוייקט, וחיזקו את ידינו שאנחנו עושות משהו חשוב וטוב.

סיימנו
אחרי 10 שעות אינטנסיביות, מצאנו את עצמנו, טל ואנוכי, מרוחות במרפסת לסיגריה של אחרי. "איזה פיספוס שלא היה פה צלם וידאו שהסריט את הנשים. זה פשוט מדהים מה שהלך פה" אמרה טל ואני הנהתי בהסכמה בכוחותיי האחרונים. היה תמהיל אנושי מדהים ואנחנו מקוות שהתערוכה מצליחה להעביר קמצוץ מההרגשה הזו.

נזכרו...
למחרת הגיעו טלפונים ומיילים של נשים ששמעו שצילמנו וגם של כאלה ששכחו וש"נורא רוצות" להגיע להצטלם. בחרנו יום צילומים נוסף שגם אליו הרב הבריזו (הפעם כבר לא טרחתי לשאול מה ולמה). צילמנו את הנשים המופלאות שטרחו והתייצבו וסגרנו את התערוכה.

תורידי, תעלי
מיותר לציין שרב הנשים ממש לא שלמות עם עצמן. למרות שצילמנו רק פלג גוף עליון, רשימת בקשות הפוטושופ התארכה בין רגע. תצרי את הידיים, תרימי את החזה, תעלימי את השק שקנאי, אל תשכחי לטפל בשקיות עיניים ומה לא. חלק מהנשים אף דרשו לאשר את התמונות מראש וחלקן פסלו את פרסומן. אחרי שבועיים של ריטושים, שכנועים, וניסיונות סגרנו ביום רביעי את התערוכה הסופית. מי שרצתה- תמונתה צורפה לתערוכה, ומי שלא אהבה- הסרנו את התמונה-הבנו וקיבלנו כל בקשה, במיוחד לנוכח העובדה שגם טל וגם אנוכי לא ממש התעלפנו על התמונות של עצמנו, אבל אתם יודעים- המטרה חשובה כך שגם אם לא מדובר בתמונה הכי טובה שלי, אני שם. אין כעס ואין אכזבה חלילה, יש רק זיכרון של נשים מדהימות שהצטרפו אלינו למאבק וזכרון עוד יותר קסום של מפגש נשים היסטרי. כל אחת מהנשים שהיו יש לה כוח לדחוף הרים- וביחד אני מקווה שנצליח לדחוף את כל הנשים באשר הן, לצאת מהשאננות ולהיבדק.
פייסבוק טיים
אז הרגע הגדול הגיע, וביום חמישי ה-1/10/10 בשעה 00:01 הועלתה התערוכה לפייסבוק. בחרנו לפרסם את התערוכה בפייסבוק כי לדעתנו זהו כלי התקשורת הגדול והחשוב, שמגיע למגוון רחב של נשים, והמטרה שלנו היא להגיע לכל אישה ואישה בישראל. עד כה קיבלנו תגובות מדהימות ומחממות את הלב, ואני מקווה שגם עזרנו להציל חיים או לפחות שד, ומקווה שעתה נשים לא ידחו את הבדיקה למחר אלא ילכו עוד היום.
אז אישה יקרה; תשמרי על החזה שלך!

לתערוכה; http://www.facebook.com/pages/STATUS-MODA/213752768514?v=wall#!/pages/GALASTYLE/90510521236?ref=ts

או חפשו אותנו בשם; GALA'STYLE