מי שם לב למוסקינו?

חזרתי הרגע מיריית הזינוק של שבוע האופנה של ישראל שמתקיים זו השנה השנייה ברציפות. את שבוע האופנה הזניק בית האופנה מוסקינו שגרם לרטט קל בלבבות העיתונאים המקומיים והזרים כאחד. הייתי בטוחה שאחזור מוקסמת ומלאת גאווה שסוף סוף עושים כבוד לאופנה גם בארץ. במקום זה, חזרתי מבויישת, נבוכה וכעוסה. למה? אז ככה;

מה עושה העיתונאי? רק רוצה להידחף!
אני כותבת ועורכת אופנה בעיתונות המודפסת כבר 15 שנים, מה שאומר שאני יותר ותיקה בתחום מהרבה מאוד אנשים (עיתונאים ויחצנים כאחד), ומכירה היטב את הנהלים וההתנהלויות. מהיותי עיתונאית ועורכת אופנה אני מסקרת חידושים בעולם האופנה המקומי, התרחשויות וכל הנוגע לעולם זה. זהו תפקידי- לסקר. כמוני יש עוד רבים, ותיקים וצעירים בתחום כאחד. כשמקיימים שבוע אופנה בישראל, אני הראשונה לפרגן, כי תעשיית האופנה הענייה שלנו שווה כל פרגון בעייני (ואת זה יודע כל מי שעוקב אחרי כתבותיי גם בבלוג וגם מחוצה לו). זהו תחום קשה שקורס בשנים האחרונות, והמעטים שמצליחים לשרוד בו ראויים לכל במה והצדעה (וכשצריך, גם ביקורת). אני מגיעה להשקות חדשות של קולקציות, לתצוגות ולכל אירוע אופנתי כדי ליידע אתכם, קוראיי, בכל החידושים, העדכונים וההתרחשויות. זה התפקיד שלי. זו העבודה שלי. שלי ושל עיתונאי האופנה. ואל נא נשכח גם את הבלוגרים שעוסקים באופנה, שזהו גם תפקידם. 

ואז הגיע מוסקינו
מדי שנה מביאים קוריוז לשבוע האופנה הישראלי. שנה שעברה היה זה רוברטו קוואלי והשנה מוסקינו. מותגי העל הם הפותחים את חגיגות האופנה המקומיות שלנו. וכשמגיע בית אופנה כה חשוב להציג את הקולקציה שלו, כל העוסקים בסיקור אופנה מעוניינים להגיע לסקר. נכון, יש בזה גם את קורטוב הגלאם שכולנו מחפשים כל כך בתעשייה המקומית הענייה שלנו.  ואז מתחיל מרתון ההזמנות; מי קיבל? מי לא? מי אישר? מי ביטל? יש מקום? אין מקום? יהיה? לא יהיה? אז את באה? מבריזה? כן באה? בקיצור, טרפת. אנשים נלחמים על כרטיסים ומתנצחים בקרבות אגו כאילו מישהו מחלק יהלומים בחינם. אני הוזמנתי. ההזמנה הייתה משעה 18:00 ועד אמצע הלילה (כשבדרך מסיבת עיתונאים+קוקטייל+מינגלינג+תצוגה+אפטר פארטי). מכיוון שאני חייבת גם להתפרנס, לא הצלחתי להגיע בשעה שש והגעתי בסביבות שעה 21:00, הישר לתצוגה. כשהגעתי, כיבדה אותי היחצנית המזמינה בחיוך ודחפה לכיסי את הכרטיס שלי בשושו. נהדר. זכיתי בשלום הולם, בכרטיס שהובטח וביחס נהדר. פאן לי במקסימום!
מנגד, קולגות רבות שלי, עיתונאיות אופנה כמובן, אשר הוזמנו (בדגש על ה-ו-ז-מ-נ-ו מראש לאירוע), מצאו את עצמן מתרוצצות אחרי היחצניות בשביל לקבל את הכרטיס שהובטח להן. חלקן זכו להתעלמות מוחלטת, לחלקן הובטח שכבר יטופל העניין (ומאז לא נראתה המבטיחה) וחלקן אף זכו לכבוד הגדול שהיחצניות צווחו עליהן! איזו חוצפה! 

למה חוצפה?
כשאני מזמינה אדם לאירוע שלי, אני מקבלת את פניו בכללי נימוס בסיסיים כגון שלום. לאחר מכן, כל מי שאירגן חתונה או אירוע אחר יודע שיש שולחן עם רשימת המוזמנים אליו ניגש כל מוזמן לקבל את מספר השולחן שלו. אותו דבר בתצוגות אופנה. בדרך כלל יש שולחן בו יושבות היחצניות עם רשימה מסודרת של המוזמנים, ומעניקות לכל עיתונאי שמגיע לסקר את האירוע את הכרטיס שלו, בו מסומנת השורה בה הוא יושב ומספר הכסא שלו. הפעם החליטו מארגני האירוע כי אין צורך להקצות מקום מסודר בו נמסרים הכרטיסים למוזמנים, וגדוד היחצניות הסתובבו בקהל וחילקו את הכרטיסים. עיתונאים ועורכי אופנה בכירים, מצאו את עצמם רודפים אחרי היחצניות ומתחננים לכרטיס שהובטח להם.
מה זה העניין הזה? מדוע עיתונאי שהוזמן לסקר את האירוע צריך לרדוף אחרי המזמין בצורה כה בזויה ולהתחנן לכרטיס שלו? איפה נשמע דבר שכזה? מה זו ההשפלה הזו? האם ההתנהלות הזו היא כדי "להראות" לעיתונאים למי יש כוח בידיים?  ואם זה למטרת השואו אוף- למי יש יותר גדול, אז כדאי מאוד ליחצנים להיזכר שבסופו של יום, הכוח בידי העיתונאים כי הם אלה שמספרים לקוראים מה חדש ומה יש. בכלל לא מבינה את משחקי הכוחות העלובים האלה. באנו לעבוד. זה הכי בסיסי. הזמנתם- הגענו. אנחנו מכבדים אתכם, כבדו אותנו.

פאדיחה עולמית
מארגני שבוע האופנה מתגאים שבזכות האירוע ישראל זוכה לחשיפה תקשורתית חיובית ומפרגנת ברחבי העולם. בעיקרון זה נכון. אממה, כשאתה מסרב להכניס גם את העיתונאים הזרים שהגיעו במיוחד לסקר את האירוע, מייבש אותם בחוץ שעות ועוד צווח עליהם בעברית "אין מה לעשות, הייתה פאשלה. לכו הביתה אין יותר כרטיסים", אל תצפה שהם יכתבו עלינו דברים טובים. זה כנראה לא יקרה. אחת העיתונאיות הזרות לחשה לקולגה שלה בחוץ (בעודן מחכות ומושפלות) ש"מה את מצפה? תראי איך הם מתנהגים לעיתונאים שלהם! מה הם מצפים שנכתוב על זה?". מה יותר גרוע מזה? וגם העובדה שצוות שלם של מוסקינו צפה בהתרחשויות- לא הוסיף לנו כבוד בכלל.

מה שהיה היה
אז נכון, נגמר! מי שהושפל, יובש, טורטר, בוייש- כבר אין מה לעשות. להבא ראוי שהיחצנים ומארגני האירוע יזכרו דבר פשוט; אנחנו כלי התקשורת. אנחנו נבנה או נחסל כל אירוע בעזרת סיקור הוגן, כנה ואמיתי. אם בחרתם להזמין מישהו לסקר את האירוע, זכרו שזו עבודתו וכבדו את ההזמנה. אל תשפילו אותו ואל תבזו אותו. זו העבודה שלנו. כאב לי לעמוד מהצד ולצפות בבלאגן המתרחש. הוגבלתם במספר הכרטיסים? אל תזמינו סתם אנשים. ומעבר לכך, מן הראוי שבאירוע כה חשוב לתעשייה המקומית יוזמנו ויכובדו כל העוסקים בסיקור התחום. מצחיק שבשבוע האופנה בברלין ובניו יורק התייחסו אלי, העיתונאית הקטנה מישראל, בכבוד וברוחב לב (שכלל הרבה פינוקים לימוזינה צמודה שהסיעה אותי הלוך ושוב, כרטיס שחיכה לי בעמדה מסודרת, חיוך נעים ואווירה נהדרת), בעוד שכאן, בארץ הקטנה שלנו, זו שאף אחד לא סופר בכלל, מתנהגים לעיתונאים כמו אל בהמות. למה? בשורה לפניי היו כיסאות ריקים- מה הייתה הבעיה להכניס את המוזמנים?
אני כנראה אקבל בבוקר טלפון מלא צווחות ונזיפות מהמארגנים, ומן הסתם שמי יושמד מרשימות המוזמנים שלהם, אבל אני חושבת שאסור אסור אסור לזלזל בעולם האופנה הישראלי, וההתנהלות היום פשוט ביישה את העולם הזה ואותי באופן אישי. פתאום ממש לא הייתי גאה להיות חלק מהעולם הזה, שמשפיל ומבזה אנשים, מהארץ ומהעולם, שבסך הכל הגיעו לתצוגת אופנה כחלק מעבודתם. אני מקווה בשביל כל הצדדים שהתצוגות בימים הקרובים יתנהלו אחרת. הייתי מעדכנת אתכם איך היה אבל לדעתי אני כבר לא מוזמנת...
קצת כבוד חברים- לא הרג אף אחד. כבוד לתעשייה, כבוד לאירוע, כבוד למוזמנים, כבוד בסיסי בין אדם לאדם! וזכרו, זו בסך הכל אופנה, ואופנה אמורה להיות פאן פאן פאן... את הפוסט על התצוגה עצמה אכתוב בהמשך, אבל לא יכולתי להתעלם מכל המסביב, כי אתם יודעים, אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים...