איך הפכנו, אנחנו- 'עם הנשים' לכאלה קשות?

בעבודתי, אני פוגשת נשים רבות, בכל הגדלים, מכל המעמדות ומרחבי הארץ. לצערי, עד היום, לאחר שנים של סדנאות סטיילינג אישי, עוד לא נתקלתי באישה או נערה שהייתה מרוצה מגופה. כולן רצו ללמוד לכסות את הגוף, ליצור אשליות, להיראות כמו הדוגמנית ההיא מהמגזין או השחקנית ההיא מהסדרה, אבל אף אחת לא רצתה להיות היא עצמה.
יום אחד התקשרה אליי בחורה בת 30+ שהחליטה שהיא מעניקה לאימה מתנה ליום ההולדת- יום סטיילינג אישי איתי.
היא הגדירה את אימה "טיפוס קשה ואבוד מבחינה אופנתית" והודיעה לי שאם אצליח לשנות אותה היא תהייה חייבת לי את חייה. לא התרגשתי. אני מקבלת שיחות כאלו מדי שבוע. כולן מוגדרות כ"טיפוס קשה", לכולן אין עתיד ונראה שכולן בדרך לאבדון... הגיע התאריך המבוקש, התייצבתי בדירתה של האם, חדורת מוטיבציה ומוכנה לקרב וחיכיתי שאת הדלת תיפתח אישה אסרטיבית שמוכנה להוכיח לי שאין לי שמץ של מושג על מה אני מדברת. להפתעתי הרבה נפתחה הדלת, ואישה צנועה ורכה בת 70 עמדה מולי. היא נראתה כל כך שברירית וכל כך לא מה שדמיינתי. היא התנשאה לגובה 1.75 מטר, שיער קארה אדמוני מטופח, עור פורצלן בהיר ומתוח וטרנינג מעופש שגדול ממנה ב-4 מידות. הייתי בטוחה שהערתי אותה. התחלנו לפטפט וגיליתי כי הטרנינג המעופש הוא דוגמית מהקולקציה הרחבה שמונחת לה בארון, ושאלתי אותה למה???? היא הסבירה לי שאחרי כל השנים הבטן כבר לא נראת אותו הדבר, עור הזרועות כבר אינו איתן מול כוח המשיכה ובכלל היא שונאת שופינג כי אין כלום עבורה בחנויות. התחלנו לעבוד. היא פשטה חולצה וסירבה לעמוד מול הראי. לאחר ששיכנעתי אותה היא נעמדה מול הראי והשפילה מבט. התחלנו להתמודד. גיליתי אישה עם גוף מושלם (אגב היא מידה 38-40). והבטן הרופסת? חצי מילימטר של עור עודף מזכרת מההיריונות (חמישה במספר). במשך שעה וחצי עברנו ביחד ובחנו את גופה. נברנו בעבר וגילינו ביחד מה קרה בדרך והגענו למסקנה שזה בהחלט הזמן לשנות. עברנו לקניון. נכנסנו לחמש חנויות שונות; מהחנות שמשווקת את עצמה כאופנה לצעירות ועד לחנות לנשים בוגרות. היא למדה בכל חנות וחנות למצוא את הבגדים שמחמיאים לה. בחנות הראשונה היא עוד חששה להסתכל סביב, השפילה מבט כאילו אסור לה כלל להרגיש או לחשוב שהיא בגילה רשאית להתאבזר פה בבגד הולם. בחנות השנייה כבר נדלק הניצוץ; היא הרימה את הראש, ריפרפה בבגדים התלויים בגאווה והרשתה לעצמה ללכת זקופה לכיוון תא המדידה, לא מאויימת כלל ממבטי המוכרות. בחנות האחרונה- תארו לכם, היא כבר ממש התמודדה לבד, שיגעה את המוכרת, מדדה, פשטה, החליפה צבעים וגזרות וניתן היה לראות שהיא נהנת מכל רגע. יצאנו מהקניון עמוסות שקיות שבהן נחו להם בגדים נשיים ומחמיאים, חלקם סקסיים חלקם קלאסיים אבל כולם אופנתיים, מותאמים למידתה ועוטפים את גופה ברכות. כשיצאנו מהחנות האחרונה היא לקחה את השקית שהכילה את הבגדים הישנים שלה שעימם הגיעה לקניון, הניחה אותם בפח האשפה וחיוך ענקי של אושר הציף את פניה. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות ובדרכי לאוטו כבר צלצל הנייד. הייתה זו בתה על הקו. "הצלת לה את החיים" היא צווחה, "היא כל כך מאושרת בחיים לא שמעתי אותה מדברת ככה", המשיכה. הסמקתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כל מה שעשיתי היה לתת לה כלים ולגרום לה לאהוב את מה שיש. לא עשיתי לה ניתוח פלסטי- בסך הכל העמדתי אותה מול הראי והכרחתי אותה להסתכל על עצמה. זה הכל- נשבעת. ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי זה מוציא אותי מדעתי שאנחנו- המין היפה, המין החזק ובקיצור-הנשים, לא מסוגלות לפרגן לעצמנו. אנחנו נפרגן לבן זוג, לבנות, לחברות, לדודות ולכל העולם- אבל לעמוד מול הראי ולהסכים עם עצמך שאת מהממת? זה לא! חס וחלילה! מה זה גאווה עצמית? או אולי שחצנות? לא יקירותיי! זו אינה שחצנות וגם לא אגו- זו קבלה עצמית!!! מותר לכן! ואתן חייבות את זה לעצמכן!!! עמדו מול הראי, הסירו את המסכות והשקים ותרשו לעצמכן לאהוב את מה שמשתקף אליכן בחזרה. אל תחכו עד גיל 70 כדי לעשות את השינוי. מתקשות בזה? צריכות עזרה? בשביל זה אני פה.