אוכלת סרטים על הקיץ; לא דוגמנית בבגד ים בווידוי אישי

בגד ים מעולם לא היה אופציה עבורי, חוץ מהימים בהם הייתי פיצית (בת 3-4) ואמא שלי הלבישה אותי. בגד ים נתפס בעייני כמשהו מאוד חושפני, כזה שנותן לכל עובר אורח את הזכות לבשר לי מה דעתו עליי, ובתור אחת שלא חשה בנוח עם גופה - ויתרתי על התענוג. לקח לי שנים עד שלמדתי לחיות בשלום עם הגוף שלי (וזה לא היה פשוט), אבל עם הזמן, לאט לאט, התחלתי להיפתח ולהרגיש יותר בנוח. זה התחיל בהסכמה להצטרף לחברותיי לבילוי בים, כנערה, אך זה תמיד היה עם מכנסיים וחולצה. לא העזתי אפילו לקנות בגד ים. פחדתי מהמדידה. פחדתי להביט במראה. השינוי הגדול ביחסי עם בגד הים התרחש דווקא רחוק מכאן, בלונדון. באחד הימים הלכנו לבריכה ושוב מצאתי את עצמי יושבת ומביטה על כולם שוחים ונהנים בעודי יושבת לבושה על מיטת השיזוף. בהיתי בהם נהנים וחשתי קנאה. גם אני רציתי אבל חששתי, ומעבר לכך, לא היה לי בגד ים. בפעם השנייה שהלכנו לבריכה ניגש אליי אחד המדריכים, התיישב לידי והתחלנו לקשקש. מפה לשם שאל אותי למה אני אף פעם לא נכנסת למים. חייכתי במבוכה, תוהה מה להגיד... הוא המשיך והודיע לי שפעם הבאה אני נכנסת למים אז כדאי שאביא בגד ים. תירצתי שרק עכשיו הגעתי ללונדון ולא הבאתי איתי בגד ים. "אין בעיה" הוא סינן, "אני מסיים בחמש ואנחנו הולכים לקנות לך אחד". ברור לכם שניסיתי כל טריק בספר התרגילים כדי להתחמק מהעניין, מה שלא עזר לי במיוחד. 2 חברותיי שצפו במתרחש בעודן במים עודדו אותי להיפגש איתו ("הוא חתיך, מה אכפת לך? זרמי"). זרמתי. בדיוק בריטי הוא המתין לי בשעה חמש בכניסה עם מבט זומם. נפל לי הלב. רעדו לי הברכיים מרוב פחד. הדבר הזה שהצלחתי לחמוק ממנו מרבית חיי... ניסיתי למשוך זמן, לשוטט בחנויות אחרות (של אקססוריז כמובן), אבל לא עזרו תירוציי והוא סחב אותי לחנות באוקספורד סטריט והכריח אותי למדוד בגדי ים, ויותר מזה, לצאת מהתא ולהראות לו. "אני אחליט" הוא פקד עליי, ואני שהייתי המומה (גם מהסיטואציה וגם מהלוק המושלם שלו- אלוהים יודע ממה יותר...), הפכתי לצייתנית קטנה, מודדת ומדגמנת, מודדת ומדגמנת. הוא החליט על בגד ים אדום קלאסי עם כיווצים, וברגע של שפיות הודעתי שאין מצב ושאני רוכשת את השחור החלק עם התיפורים הלבנים. הוא הסכים להתפשר איתי (תודה באמת) ולמחרת, אין לי מושג מאיפה היה לי האומץ, התייצבנו בבריכה, בגד הים ואני (וקבוצת המעודדות הצמודה שלי) ונכנסתי לראשונה בחיי, כאדם בוגר, עם בגד ים למים. בגד ים בלבד. פתאום לא הבנתי על מה כל המהומה שהתחוללה בראשי כל השנים. אף אחד לא הסתכל ולא העיר. זה לא היה אישיו. גיליתי שזה לא כזה נורא ואפילו סבבה. כסיים ללמד עבר ר' למסלול שלנו בבריכה ואמר לי (עם פרצוף מרוצה ומתנשא קלות) "נו, זה לא היה כזה קשה נכון?". 
בזכות ר' זכיתי להשלים לגמרי עם גופי, לקבל אותו כמו שהוא, לשנות את מה שהציק לי ובעיקר להפסיק לאכול סרטים על עצמי. צעד קטן לאנושות- צעד ענקי עבורי. כשחזרתי לארץ חזר החשש, אבל החלטתי שאני לא מתחבאת יותר ואני הולכת עם החברות לים, בבגד ים. כן כן, אני, שלא הסכימה למדוד בגד ים, מצאתי את עצמי הולכת לים בלי סוף, פושטת את הבגדים ונשארת עם בגד ים. שוכבת בכיף להשתזף ונכנסת למים. נהנת מהרגע. מדי פעם הייתי קולטת מבט של WTF, אבל לשמחתי הרבה בחרתי בחברות כה מוצלחות שאיפסו אותי תוך רגע וגרמו לי לשכוח מזה בשנייה. בקיץ שעבר כבר הרחבתי את קולקציית בגד הים שלי שמכילה כיום 12 דגמים של בגד ים שונים, ולא, לא רק בשחור חלק. והאמת, מתחשק לי להתחדש שוב גם העונה (למרות שטרם יצא לי העונה להתפנק בים- אבל גם זה יגיע)...
מסקנה? אנחנו טובות בלעשות סרטים מכלום (בואו נודה באמת). צריך לדעת לשחרר ולזרום, לקבל ולאהוב את מה שיש והכי חשוב- ליהנות ולנצל כל רגע בחיים. אם למישהו מפריע איך שאת נראת בבגד ים- הוא מוזמן לעזוב את החוף. 

צירפתי לך טעימה קטנה מבגדי הים של העונה- שתבחרי לך מה שבא לך (וגם אחד חמוד לגבר)...

קיץ שמח ליידיז,
תהנו!