את הקול שלי הפסדת

להיות נבחרת ציבור זה להפוך לאישה מובילה אשר זוגות עיניים רבות נישאות לבשורות שהיא מביאה. להיות נבחרת ציבור זה להקפיד להתנהג בהתאם ולהתנסח בהתאם כי את כבר לא אדם פרטי אלא מודל לחיקוי. להיות נבחרת ציבור זה גם המון כוח להשפיע; פתאום למילים שלך יש משמעות גדולה יותר. להיות נבחרת ציבור זה גם (בעיקר) לדעת מתי לסתום את הפה ומה לא לכתוב. את הרי משחקת בפוליטיקה, אז כל עניין הפוליטיקלי-קורקט הוא משהו שאמור לזרום לך בדם. ואם נפלט לך, אז אל תתפלאי למצוא עצמך מככבת בפוסטים זועמים כדוגמת זה.

על מה אני מברברת הקדמה כה ארוכה? על ח"כ עדי קול. מדובר באישה נאה, רזה שנמצאת בכל המוסכמות החברתיות להגדרה 'יפה'. עד כאן הכל מהמם. בנוסף, היא גם בעמדה כה משפיעה, שזה מרגש וחשוב בפני עצמו. אממה? ביום האישה הבינלאומי (שהיה ב-8/3) העלתה הגברת סטטוס לפייסבוק שלה. והרי הסטטוס המלא לפניכם כצילום מסך שצילמתי מהפייסבוק:


היא מתייחסת בתחילת הסטטוס לעניין שלדעתה אין כל צורך לעדכן בכל פיפס קטן, וממשיכה בסיכום שבועי של עניינים פוליטיים וחברתיים בהם עסקה- שזה חשוב לדעתי שכנציגת ציבור, במיוחד בתקופה זו שאנחנו האזרחים איבדנו כל אמון בנציגנו, לעדכן לספר ולשתף מה העשייה הציבורית, ולמחוק לנו לרגע את האימג' שבו כל הח"כים יושבים במזנון הכנסת על בורקס וקפה שחור וצוחקים עלינו האזרחים הקטנים והסתומים שמפרנסים אותם. אחרי שהגברת סיימה לסכם את פועלה (שביננו, 3 נושאים בשבוע??? עוד הוכחה שאני צריכה להיות ח"כית- זה ממש חופשה שם!!!) היא מצאה לנכון לשתף אותנו בחגיגה הפרטית שלה- היא החלה דיאטה!!! 
אני מבינה שהיא כנראה רצתה להוכיח שהיא אדם כמו כולם, כזה שבשבועות עמוסים (3 נושאים????!!!!) היא הזניחה את הרגלי האכילה שלה, אבל בחייאת??? מה נסגר איתך??? את, הבלונדה הרזונת (תטיילו אצלה בתמונות בפייסבוק ותבינו) משדרת בסטטוס האווילי הזה, שבזמן שיאיר לפיד ובנט מגדלים כרס כי הם עסוקים בהרכבת ממשלה ועוד כל מיני עניינים שוליים, את, הליידי הנבחרת, מעצם היותך אישה, בוחרת להתעסק במשקלך ובדיאטה!!!!
ועוד הוספת חטא על פשע והמשכת לספר לנו סיפור קורע לב שהחזקת מעמד כל השבוע, אבל ביום ג' התרסקת ובלעת המבורגר! שומו שמיים!!!! ואז גם ביקשת כמה נקודות זכות!!!!
אני רוצה לראות סטטוס כזה אצל ביבי או בוגי או כל גבר אחר. מה קורה לך? בעוד שפוליטיקאים אחרים בוחרים "לשעמם" את בוחריהם בסטטוסים שמעדכנים באופן שוטף את פועלם, את מצאת לנכון לקשקש איתנו על הדיאטה שלך ועל ההמבורגר? ועוד בסוף לבקש מאיתנו נקודות זכות? למה לעזאזל את צריכה שמישהו ייתן לך נקודות? את מחכה לאישורו של מישהו? ומה המסר שאת משדרת בסטטוס הזה לנשים בכל הגילאים? את לא בטוחה? אז אני אגלה לך;
את משדרת שכאישה תמיד תהיי עסוקה בדיאטות למיניהן במקום במרדף אחרי כסא הבטחון בכנסת, כי בטחון זה לגברים ודיאטה לנשים. את משדרת לנשים באשר הן, שלא חשוב כמה את רזה או מצליחה- את תמיד תעסקי בנושא הכה חשוב וקריטי- הדיאטה. את מעצימה את התפיסה החברתית הכה שגויה ומוטעת לגבי מראה האישה האידאלית שיכולה להצליח ובכך מחלישה כל אישה באשר היא, ולא משנה אם היא בעמדת מפתח או לא. את גורמת לנו, הנשים שנלחמות מדי יום על מקומן- להיות קטנות וחסרות ערך. ולמה? כי בחרת להקדיש שורה אחת בלבד לנושא הסחר בנשים מול 5 שורות וחצי לעניין הדיאטה שלך! שהרי דיאטה חשובה הרבה יותר מכל נושא אחר בעולם, בעיקר אצל נשים!
בעוד שנשים בכל הגילאים נלחמות ברחבי הארץ בהפרעות אכילה קשות שנגרמו להן גם בעזרת עולם התקשורת וגם בעזרת פליטות פה של אנשי ונשות ציבור, את בוחרת להצטרף למקהלה ולדון בנושא המשקל שלך ועוד מהצד השלילי ביותר. מה חשבת לעצמך? את דמות ציבורית, דמות שאנו נושאות אליה עיניים ותומכות בה, את דמות שמיקומך בעולם הפוליטי מסב לנו גאווה, את מודל לחיקוי. אבוי לך גברת קול!!! אבוי לך לעודד את התפיסה החברתית המעוותת לגבי 'אידאל היופי' החברתי. הנזק שגרמת בסטטוס קטן אחד שלך הוא כל כך עצום שידרשו שנים של מלחמה בשביל לשנותו.
אני מצפה ממך לשים לב למילותייך, לעודד נשים לאהוב עצמן כפי שהן, לעודד נשים לשנות (ולא דרך הלקאה עצמית של אכלתי המבורגר ובא לי למות), להניע נשים להילחם בשביל להגיע לנקודות מפתח, ובעיקר אני מצפה ממך שתהיי מודעת להיותך מודל לחיקוי. ולזה יקירתי- יש יתרונות ויש חסרונות, אבל בעיקר יש המון המון כוח. נצלי אותו לטובה!




תסביך אוכל

החלטתי לחלוק אתכם משהו שמטריד אותי כבר  שנים, והשבוע הגיע לשיאו מבחינתי. כמו שאתם בטח כבר יודעים, אני שמנה ותיקה. כתינוקת הייתי קבבון חמוד, כילדה קציצה עגלגלה, כמתבגרת פשוט קציצה, והיום- אתם יודעים, "שמנמונת" כמו שאוהבות הזקיינעלך להגדיר אותי. למעלה מעשור שאני ממש בסדר עם גופי ומשקלי. יום אוהבת, יום מחבבת, יום שונאת, יום מתה על זה- אתם יודעים, כל יום ומצב הרוח הנוכחי. 
בעבר, היה לי מאוד קשה עם נושא האוכל, כי היו אנשים במשפחה הרחוקה שנהגו להידחף לי כל הזמן לצלחת, כולל ביום הולדתי ה-9 בו הטיחו בהוריי "אל תתנו לה מעוגת השוקולד, היא לא צריכה לאכול את זה". ובכן, זו הייתה היומולדת שלי (!!!), עם עוגה שנאפתה לכבודי (!!!) ולשמחתי הרבה הוריי פינקו אותי בחתיכת עוגה ממש כמו כולם. מאז אותו אירוע הייתי נמנעת מלאכול מול אנשים. האוכל פתאום הפך לאישיו נוראי ומכביד. לשמחתי הרבה, החולרות הנ"ל לא חלק מחיי כיום, לאחר שהבנתי את גודל ההתעללות הנפשית שהם התעללו בי.
ולמה אני מספרת לכם את זה? לאחרונה ישבתי עם כמה חברות, זו התלוננה על המשקל, וזו הצטרפה, וגם ההיא קיטרה. מומלץ וחשוב להזכיר כי חברותיי אלה הן נשים רזות. באמת. לא אנורקטיות אבל בטח לא מלאות/ עגלגלות/עסיסיות/ שמנות. כמובן שישבנו לבלוס דינר, וכשהוצע קינוח ויתרתי. פתאום הן הסתכלו עליי, ואחת סיננה "את רצינית? אבל סמכתי עלייך שתאכלי איתי". "לא בא לי, אני מפוצצת" סיננתי והמשכתי כאילו כלום לא קרה. חברה אחרת זרקה "מה, את בדיאטה?". הייתי בשוק. מה הקשר בין שמיים לארץ? מה הקשר בין דג לתפוח? מה הקשר??? האם זה שסירבתי להזמין עוד אוכל כזה או אחר חייב להיות קשור בעיסוק האובססיבי של החברה במשקל?
האם הדימוי המטומטם שאדם שמן הוא שמן בגלל שהוא כל היום יושב על הספה וטוחן במבה ושוקלד, כל כך מושרש בחברה עד שאפילו חברותיי נדהמות כל פעם מחדש לגלות שלא כך הדבר?
המקרה הזה הגיע אחרי שלל אירועים בתקופה האחרונה בהם 'נעקצתי' בידי חברותיי על נושא האוכל. "את לא אוכלת כלום", "תראי כמה אני אכלתי לעומתך", "מה את מזמינה סלט?". פתאום, אחרי שנים, שוב עניין האוכל הפך לאישיו, כאילו מדובר בתחרות; מי בולסת יותר? איך הרזה אוכלת יותר מהשמנה? מה, השמנה בדיאטה?
אתוודה ואומר, אני אוכלת כשבא לי ולא אוכלת שלא בא לי. יש לי תקופות שבהן אני כמו שואב אבק רעב ותקופות שבהן אני אוכלת פחות. כמו כולם. אז נכון, אני שמנה, אז מה? האם היותי שמנה מניח לכל אחד להסתכל לי בצלחת? האם בהיותי מתענגת על סלט זה אוטומטית מתריע לאנשים שאני בדיאטה? מה רע בסלט? לפעמים בא לי סלט מפנק (ובואו נודה באמת, סלט מלא פינוקים והפתעות הוא לא סלט דיאטטי).
האירועים וההערות האחרונות גרמו לי לעצור ולחשוב, ואחרי הצצה בדף הפייסבוק האישי שלי, גיליתי שהרבה מאוד מהתמונות שלי הן עם אוכל (מצ"ב 2 למטה). פתאום אין חשש או ביישנות. כן, גם לשמנות מותר לאכול. למה לא? לא מסתתרת יותר, לא מתחבאת ואפילו מחייכת ונהנת תוך כדי בליסה בפומבי.
אני שמחה בשביל עצמי שלמרות כל הצלקות וההצקות שחוויתי, מצאתי את הדרך ליהנות גם אני מעולם הקולינריה, אך עם זאת אני מאוד עצובה שהתפיסה החברתית עודנה מעוותת. העיסוק הבלתי פוסק במשקל, בקלוריות ובאוכל נראה לי חולני. למה זה חשוב? ויתרה מכך, למה חשוב כמה אכלה שכנתך ביחס לכמות שאת אכלת?
מדוע כל משפט שלי "וואייז מיר, ממחר שבוע סלטים" הופך באופן קיצוני וחרדתי לכניסתי לעולם הדיאטות. האם באמת נראה לכם שלשמנים אין גבולות או ששמנים באמת מזניחים עצמם למוות? הרי אם הייתי אוכל כל דבר שבא לי כל הזמן, לא הייתי יכולה להתרומם מהספה! האם הדאגה והאיזון האישי שלי מול גופי הוא באמת נחלת הכלל רק בגלל שאני שמנה?
זה הזוי ולא מובן בעיניי. בדיוק כמו התגובות שאני מקבלת בערבים כשאני צועדת ברחובות. לא פעם זורק לי איזה עובר אורח ברחוב ' הופ הופ דבה' בזמן שחברתי הרזה לא זוכה כלל להתייחסות, שהרי התפיסה החברתית אומרת שהיא עושה את זה בשביל חיטוב ואני בשביל דיאטה, לא? אז זהו, שלא. 
אנשים יקרים, תבינו- זה שאני שמנה לא מקנה לכם את הזכות להיכנס לי לצלחת או לשומניי המתדלדלים או המוצקים. אני לא מפגרת ולא צריכה מכם עצות, הדרכות או הערות. אני מסתדרת לבד, תודה. תנו לי לאכול בשקט סלט כשבא לי או להתפנק עם סופלה שוקולד כשמתחשק לי, וכשתראו אותנו צועדות ברחוב, הימנעו מלהפריע לנו בשעת העדכון השבועי שלנו.
ואם יש לכם ילדים שמנמנים, אנא שימו לב לשפה שלכם, להתנהגות שלכם מולם עם אוכל, לעקיצות קטנות ולמבטים. זה משפיע, זה מצלק וזה יעשה רק יותר רע מאשר טוב...

 ועכשיו, אני הולכת ללאנץ'. בתיאבון ליידיז!

אני לא פח הזבל שלכם, אל תציעו לי לסיים את המנה שלכם כי התפוצצתם

בסוף החברה תבין שזה שצולמת עם קינוח ושאת שמנה, לא אומר שאת כל היום יושבת ואוכלת קינוחים...