תסביך אוכל

החלטתי לחלוק אתכם משהו שמטריד אותי כבר  שנים, והשבוע הגיע לשיאו מבחינתי. כמו שאתם בטח כבר יודעים, אני שמנה ותיקה. כתינוקת הייתי קבבון חמוד, כילדה קציצה עגלגלה, כמתבגרת פשוט קציצה, והיום- אתם יודעים, "שמנמונת" כמו שאוהבות הזקיינעלך להגדיר אותי. למעלה מעשור שאני ממש בסדר עם גופי ומשקלי. יום אוהבת, יום מחבבת, יום שונאת, יום מתה על זה- אתם יודעים, כל יום ומצב הרוח הנוכחי. 

בעבר, היה לי מאוד קשה עם נושא האוכל, כי היו אנשים במשפחה הרחוקה שנהגו להידחף לי כל הזמן לצלחת, כולל ביום הולדתי ה-9 בו הטיחו בהוריי "אל תתנו לה מעוגת השוקולד, היא לא צריכה לאכול את זה". ובכן, זו הייתה היומולדת שלי (!!!), עם עוגה שנאפתה לכבודי (!!!) ולשמחתי הרבה הוריי פינקו אותי בחתיכת עוגה ממש כמו כולם. מאז אותו אירוע הייתי נמנעת מלאכול מול אנשים. האוכל פתאום הפך לאישיו נוראי ומכביד. לשמחתי הרבה, החולרות הנ"ל לא חלק מחיי כיום, לאחר שהבנתי את גודל ההתעללות הנפשית שהם התעללו בי.

ולמה אני מספרת לכם את זה? לאחרונה ישבתי עם כמה חברות, זו התלוננה על המשקל, וזו הצטרפה, וגם ההיא קיטרה. מומלץ וחשוב להזכיר כי חברותיי אלה הן נשים רזות. באמת. לא אנורקטיות אבל בטח לא מלאות/ עגלגלות/עסיסיות/ שמנות. כמובן שישבנו לבלוס דינר, וכשהוצע קינוח ויתרתי. פתאום הן הסתכלו עליי, ואחת סיננה "את רצינית? אבל סמכתי עלייך שתאכלי איתי". "לא בא לי, אני מפוצצת" סיננתי והמשכתי כאילו כלום לא קרה. חברה אחרת זרקה "מה, את בדיאטה?". הייתי בשוק. מה הקשר בין שמיים לארץ? מה הקשר בין דג לתפוח? מה הקשר??? האם זה שסירבתי להזמין עוד אוכל כזה או אחר חייב להיות קשור בעיסוק האובססיבי של החברה במשקל?

האם הדימוי המטומטם שאדם שמן הוא שמן בגלל שהוא כל היום יושב על הספה וטוחן במבה ושוקלד, כל כך מושרש בחברה עד שאפילו חברותיי נדהמות כל פעם מחדש לגלות שלא כך הדבר?

המקרה הזה הגיע אחרי שלל אירועים בתקופה האחרונה בהם 'נעקצתי' בידי חברותיי על נושא האוכל. "את לא אוכלת כלום", "תראי כמה אני אכלתי לעומתך", "מה את מזמינה סלט?". פתאום, אחרי שנים, שוב עניין האוכל הפך לאישיו, כאילו מדובר בתחרות; מי בולסת יותר? איך הרזה אוכלת יותר מהשמנה? מה, השמנה בדיאטה?

אתוודה ואומר, אני אוכלת כשבא לי ולא אוכלת שלא בא לי. יש לי תקופות שבהן אני כמו שואב אבק רעב ותקופות שבהן אני אוכלת פחות. כמו כולם. אז נכון, אני שמנה, אז מה? האם היותי שמנה מניח לכל אחד להסתכל לי בצלחת? האם בהיותי מתענגת על סלט זה אוטומטית מתריע לאנשים שאני בדיאטה? מה רע בסלט? לפעמים בא לי סלט מפנק (ובואו נודה באמת, סלט מלא פינוקים והפתעות הוא לא סלט דיאטטי).

האירועים וההערות האחרונות גרמו לי לעצור ולחשוב, ואחרי הצצה בדף הפייסבוק האישי שלי, גיליתי שהרבה מאוד מהתמונות שלי הן עם אוכל (מצ"ב 2 למטה). פתאום אין חשש או ביישנות. כן, גם לשמנות מותר לאכול. למה לא? לא מסתתרת יותר, לא מתחבאת ואפילו מחייכת ונהנת תוך כדי בליסה בפומבי.

אני שמחה בשביל עצמי שלמרות כל הצלקות וההצקות שחוויתי, מצאתי את הדרך ליהנות גם אני מעולם הקולינריה, אך עם זאת אני מאוד עצובה שהתפיסה החברתית עודנה מעוותת. העיסוק הבלתי פוסק במשקל, בקלוריות ובאוכל נראה לי חולני. למה זה חשוב? ויתרה מכך, למה חשוב כמה אכלה שכנתך ביחס לכמות שאת אכלת?

מדוע כל משפט שלי "וואייז מיר, ממחר שבוע סלטים" הופך באופן קיצוני וחרדתי לכניסתי לעולם הדיאטות. האם באמת נראה לכם שלשמנים אין גבולות או ששמנים באמת מזניחים עצמם למוות? הרי אם הייתי אוכל כל דבר שבא לי כל הזמן, לא הייתי יכולה להתרומם מהספה! האם הדאגה והאיזון האישי שלי מול גופי הוא באמת נחלת הכלל רק בגלל שאני שמנה?

זה הזוי ולא מובן בעיניי. בדיוק כמו התגובות שאני מקבלת בערבים כשאני צועדת ברחובות. לא פעם זורק לי איזה עובר אורח ברחוב ' הופ הופ דבה' בזמן שחברתי הרזה לא זוכה כלל להתייחסות, שהרי התפיסה החברתית אומרת שהיא עושה את זה בשביל חיטוב ואני בשביל דיאטה, לא? אז זהו, שלא. 

אנשים יקרים, תבינו- זה שאני שמנה לא מקנה לכם את הזכות להיכנס לי לצלחת או לשומניי המתדלדלים או המוצקים. אני לא מפגרת ולא צריכה מכם עצות, הדרכות או הערות. אני מסתדרת לבד, תודה. תנו לי לאכול בשקט סלט כשבא לי או להתפנק עם סופלה שוקולד כשמתחשק לי, וכשתראו אותנו צועדות ברחוב, הימנעו מלהפריע לנו בשעת העדכון השבועי שלנו.
ואם יש לכם ילדים שמנמנים, אנא שימו לב לשפה שלכם, להתנהגות שלכם מולם עם אוכל, לעקיצות קטנות ולמבטים. זה משפיע, זה מצלק וזה יעשה רק יותר רע מאשר טוב...

 ועכשיו, אני הולכת ללאנץ'. בתיאבון ליידיז!

אני לא פח הזבל שלכם, אל תציעו לי לסיים את המנה שלכם כי התפוצצתם

בסוף החברה תבין שזה שצולמת עם קינוח ושאת שמנה, לא אומר שאת כל היום יושבת ואוכלת קינוחים...