ולמה לי לא מגיע קצת פוטושופ???

הכל החל בכתבה שהכנתי עבור מגזין הנשים 'את'. בשלב העריכה קיבלתי טלפון מעורכת המגזין שאמרה לי שהיא רוצה שאני אצטלם לכתבה- אחרת היא לא רואה טעם בפרסומה. הכתבה עסקה באתרי אינטרנט מהם ניתן להזמין בגדים אופנתיים במידות גדולות. "אין דרך אחרת?" סיננתי.
כל סביבתי הקרובה עברה עימי את חוויית הדוגמנות ההזויה הזו. כולם יודעים שיש לי פובייה ממצלמות- אם זה סטילס ואם זה וידאו- אני קופאת מולן. החרדה הראשונה הגיעה בשיחת הטלפון מהעורכת- מצד אחד אני רוצה שהכתבה תפורסם כי זה נושא חשוב בטירוף, מצד שני- לדגמן? אני? מול מצלמה? זה לא נשמע רעיון כל כך מבטיח... אבל כולנו יודעים מהם חוקי המשחק, והמילה "לא" אינה כלולה בהם. אז הסכמתי.
שנייה אחרי שניתקנו את השיחה התקשרתי לחברתי הטובה טליה שהיא שחקנית מדופלמת שהמצלמה לא זרה לה- וניסיתי לשחד אותה בכל דרך שהיא כדי שתיתן לי טיפים מה לעשות עם עצמי... זה עבד! איזה כיף שניתן לשחד בנות כל כך בקלות :)

3 ימי התכוננות היו בחיקי לקראת המאורע הגדול- שלושה ימים ללא שינה, שלושה ימים של פרצופים מול המראה, שיחות עידוד בארבע לפנות בוקר ובעיקר שלושה ימים היסטריים של מחשבות 'האם זה באמת שווה את זה?'.
יום ראשון הגיע, אספתי את גרדרובת הבגדים שלי, קצת נעליים, קוויקי אצל קובי מעצב השיער המדהים (ככה זה שרועדים מפחד עד שאי אפשר להחזיק פן ביד) והופ נכנסתי לבניין מעריב.
מפוחדת כמו עכבר שזה עתה פגש בחתול, התהלכתי לבונקר המעופש (או בעברית פשוטה סטודיו הצילום) ופגשתי את הצלם. כן, כן, אותו אחד שאני מניחה עכשיו בידיו את הקריירה שלי. לאורך כל הצילומים הוא ביים אותי, תעמדי ככה, תעשי ככה ואני במחשבותיי משחזרת את דברי ט' המשכילה "תדמייני שאת לא שם. תחייכי כאילו אנחנו צוחקות בבית קפה ובקיצור תנתקי את המחשבות על המצלמה".
עשיתי את זה! זה נגמר! עכשיו רק נותר להרוג את הימים עד להגעת הגיליון לפיצוציות- ולראות את התוצאה. כמובן שבזמן הזה שלחתי מייל לכל עובדי מעריב שאני מצפה, כיאה לדוגמנית, שחברי הטוב הפוטושופ יצפה וישדרג את תמונותיי- אתם יודעים- קצת שקיות עיניים, קצת שק שקנאי, כל מה שדורש חיטוב קל...
הגיע היום... המגזין הגיע לחנויות וסערת שיחות ממתינות געשה בנייד שלי. "וואו, ראינו אותך", "אוי איזה יופי", "כל הכבוד". ואני סמוקה מתחפרת מתחת לפוך ומסננת במבוכה רבה "תודה" וממשיכה לשיחה הבאה. במשך שעות נבנו ציפיותיי להפקה מרהיבה, מוחי הפליג במחוזות הדימיון לגבי ריטושי הפוטושופ שבוצעו, נרגעתי. הוצאתי את אפי והלכתי להציץ במה מדובר. תחילה כמובן פגשתי את גברת לוין, שרה לוין על השער. חשבתי לעצמי- יותר גרוע מזה לא יכול להיות. התחלתי לדפדף ופונקט- בדבר העורכת מככבת לה תמונה מלאת ורוד ופרווה...אני. הכחשתי ודיפדתי הלאה. עברתי את החצי ועוד קצת ו... יואוווו הנה זה! אני! מרוחה על חצי עמוד מינימום ג'יזל, דופקת פוזות ונראת כמו אחת שנהנת. אבל רגע??? אפילו לג'יזל פרגנו פוטושופ- מה איתי? גיליתי לתדהמתי תמונות נטולות פוטושופ, טבעיות להחריד, גרסתי השלמה במלוא הדרה.
הסמקתי כאילו זה עתה בלעתי כף חריף. השומר שאל אותי אם הכל בסדר ואני, שחזרתי לרגע לגיל 5 הנהנתי בראשי ודידיתי בכוחותיי האחרונים אל עבר הקופה. חזרתי למיטתי האהובה, פתחתי את הגיליון בשנית, בחנתי כל תמונה לעומקה ונשמתי. כן, כן נשמתי לרווחה. זו אני- אני מכירה את עצמי ועכשיו גם כל קוראות 'את' מכירות אותי בדיוק כמו שאני- עם רגלי הפוטבול, עם הסנטר הכפול ואפילו את זרועות הלווייתן שלי. חייכתי. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה 'ראיתי'. מטון כולי ניתן היה להבין שהסערה חלפה, חוזרים לשיגרה. אהבתי את מה שראיתי, כן- גם את אותם דברים שנמנע מהם מפגש חם ואוהב עם הפוטושופ- וחשבתי לעצמי, אני הרבה יותר טובה מג'יזל- כי התמכרות לפוטושופ היא בדיוק כמו התמכרות לקוקאין, והקוקאין שלי הוא אני. ובכל פעם שיש טוקבק או טלפון מחסרות ביטחון שמנסות "להיכנס" בי אני נזכרת שכשאני עומדת מול המראה- טוב לי, כשג'יזל עומדת מול המראה- אני לא כל כך יודעת עד כמה נוח לה וטוב לה... אז תודתי נתונה לעפרה המקסימה ששיכנעה אותי להתמודד עם החשש הגדול ביותר- המצלמה והחשיפה. אבל אל תתרגלו, מבחינתי זה היה חד פעמי...