כשאת הופכת לצל של עצמך

ב-3 ימים האחרונים, מאז המקרה, זכיתי לתמיכה וגל עצום של אהבה מהאנשים שמקיפים אותי, אבל גם מהמון אנשים זרים לי. אני לא יודעת איך מישהי שלא זוכה לכזו תמיכה יכולה לשרוד את ההרגשה הנוראית הזו. התלבטתי המון אם לכתוב על זה או לא. מצד אחד הכתיבה היא התרפיה שלי, מנגד היא חושפת כל כך הרבה ולעיתים זה מרגיש לא ממש נוח.
החלטתי לפרסם לכם טקסט שנכתב בערב המקרה, אחרי מספר שעות בודדות. בעודי צונחת ישירות אל גל הרחמים העצמיים שלי כתבתי. את התחושות. את הרגשות. כותבת ומנסה תוך כדי להבין, להפנים, לעשות סדר ברעש שבראש. התלבטתי המון אם לפרסם את זה או לא. האמת, קצת מתביישת. אני יודעת שזו לא אשמתי ואני יודעת שלא יכולתי לשנות דבר, אבל זו תחושה מאוד משפילה. 
אז למה בכל זאת החלטתי לשתף אתכם ולפרסם את זה?
1. כדי שנזכור במירוץ החיים המטורף שלנו לבחור לצידנו את האנשים המדהימים, שגם אם ברגעים קטנים אנחנו מתעצבנים עליהם- הם נמצאים כאן באמת כשצריך.
2. כי אני זכיתי. זכיתי למבול של אסמסים, טלפונים,אינבוקסים בפייסבוק, שיחות מחו"ל ואפילו ביקורי פתע אצלי בבית (למרות שהתעקשתי שאף אחד לא יבוא), מהמון אנשים. אני זכיתי לחיבוק עצום, אבל לצערי, יש הרבה נשים שלא. החלטתי לפרסם את זה כדי שנעצור רגע ונסתכל טוב טוב בעיניים של כל מי שמסננת על אוטומט "אני בסדר" ונראה אם יש משהו שאנחנו יכולים לעזור. 
3. אנחנו מאוד שיפוטיים. כשאני קוראת עכשיו את הטקסט שכתבתי באותו ערב אני נקרעת. הבלבול, חוסר האונים, התחושה הקשה, הגועל. זה גורם לי לראות את הדברים מזווית קצת אחרת, מזווית קצת יותר רחומה וסבלנית. מזווית של הזדהות רגשית מול כל מי שנפלה כקרבן למקרה כזה או אחר... אולי זה יגרום לעוד אנשים להבין קצת את הסערה הפנימית שמתרחשת, ולדעת להתייחס באדיבות יותר לאנשים ברגעי מצוקה וקושי, גם אם מדובר ב'אישה חזקה'.


הייתי בשוק. קפאתי. התלבשתי מהר ויצאתי החוצה. בדרך עוד נתקלתי בשני סטנדים. ראיתי מטושטש, לא ידעתי לאן ללכת, מה לעשות, מה להרגיש. הרגשתי מלוכלכת. לא ידעתי אם בא לי לצחוק מרוב שזה הזוי או לבכות מהאיכס. לא התחשק לי כלום. התחלתי לרעוד. הלכתי מהר הביתה. חששתי שאפגוש בדרך מישהו מוכר. הלב שלי פעם בהיסטריה, הידיים רעדו. תחושת הגועל וחוסר האונים החלו לחלחל.
אני כל הזמן שומעת מסביבי בשנים האחרונות "את אישה חזקה". אם רק הייתם מכירים אותי. אני לא אדם חזק. באמת שלא. אני נשברת לפחות 60 פעמים בשבוע. בחיי. את מעט הכוח שבי אני שואבת מהאנשים שהקפתי סביבי. הקרובים קרובים שלי, MY PEOPLE, הם השפיות שלי והסיבה שאני מצליחה כל הזמן ליצור למרות הכאפות שהחיים החליטו להטיח בי.
באחד מאתרי הקופונים היה קופון שחיפשתי. החלטתי לפרגן לעצמי טיפול שאני דוחה כבר למעלה מ-7 חודשים, בעקבות ההחלטה שדי להתעלל בגוף שלי, ושאני לא דוחה יותר דברים שקשורים לבריאות (כי עם הגיל מתחילות החגיגות). אז רכשתי לי קופון, תיאמתי טיפול והתייצבתי. משהו בווייב של המקום היה הזוי אבל כרגיל, הייתי בטוחה שזו אני, נו אתם יודעים "כי זה בטח שבגלל יום הזכרון היום" וכאלה. בטיפולים שכאלה אני מקפידה שזו תהיה מטפלת. גם הפעם זו הייתה בחורה.
הייתי בשוק. קפאתי. התלבשתי מהר ויצאתי החוצה. בדרך עוד נתקלתי בשני סטנדים. ראיתי מטושטש, לא ידעתי לאן ללכת, מה לעשות, מה להרגיש. הרגשתי מלוכלכת. לא ידעתי אם בא לי לצחוק מרוב שזה הזוי או לבכות מהאיכס. לא התחשק לי כלום. התחלתי לרעוד. הלכתי מהר הביתה. חששתי שאפגוש בדרך מישהו מוכר. הלב שלי פעם בהיסטריה, הידיים רעדו. תחושת הגועל וחוסר האונים החלו לחלחל.
בדרך פירסמתי סטטוס בפייסבוק, כאילו זורקת את זה ממני הלאה. כאילו מעבירה את זה למישהו אחר. זה לא שלי. זה לא קרה. הגעתי הביתה, התקלחתי. החלטתי שמחקתי ונגמר. לא היה. לא קרה. במשך שעתיים עוד הצלחתי לתפקד. עבדתי. מיילים, טלפונים. הקול קר וחזק. לא נשברת. כי זה לא קרה.
אחרי שעתיים הרגשתי שנשאבו ממני כל הכוחות מהגוף. גררתי את עצמי למיטה. נרדמתי. פתאום נשמעה צפירה. כמו חיילת ממושמעת קפצתי מהמיטה ונעמדתי דום. כשנגמרה, עברתי לספה ובהיתי בטלוויזיה.
הטלפונים סוננו והאסמסים לא הפסיקו להגיע. "הכל בסדר?", "מה קרה???", "צריכה משהו?". ואני, בוהה בחדשות, בחללים המתים, במשפחות השכולות. גל של שנאה עצמית שטף אותי. 'איך את יכולה לשבת לרחם על עצמך כל כך? יש אנשים שאיבדו את יקיריהם. ואת חיה', קיננה המחשבה בראשי. ועם זאת שקעתי לרחמים עצמיים. מרוחה על הספה ובוהה הטלוויזיה. מנסה לא לחשוב. מנסה למחוק. לא היה. לא קרה. הכל בסדר. הסמיילים כיכבו אצלי באסמסים. יש משהו בסמיילי שמצליח לגרום לכולם להרגיש שבאמת הכל בסדר.
ואז הגיעו עוד שני אסמסים עם בשורות לא טובות. 2 אסמסים שונים של 2 אנשים שהם האוויר לנשימה שלי. הרגשתי שדי. לא יכולה להתמודד יותר. הרגשתי מגעילה. העולם של אנשים מתפרק ואני פה על הספה, עסוקה בעצמי. גועל. כעבור 2 מקלחות קפור וקרצוף אגרסיבי חזרתי לישיבה הידועה על הספה. ואז זה הגיע. אחרי שעות שזה תקוע בגרון, נשברתי. מוצאת את עצמי מסמסת 'הכל בסדר' עם סמיילים כשמהעיניים נפתח הסכר, והדמעות זולגות. לא יודעת אם מהגועל או מחוסר האמונה שזה קרה לי, או אולי מהגעגוע לסלע שלי, לאבא שלי, שכבר היה מסדר את הכל אילו רק היה פה. הרי כולם אומרים שאני אישה חזקה, אז איך יכול להיות שאני בסוף רק זיוף אחד חלש ומפורק פה על הספה?
ובעוד כמה שעות כבר צריכה לקום. יש פגישה חשובה בבוקר. צריכה להיות פרודוקטיבית ולחייך. מרגישה זיוף. מרגישה מחוללת. מרגישה שנמאס. עוד רגע של רחמים עצמיים, כי תיכף, ממש עוד כמה שעות, חייבת לחזור להיות האישה החזקה ההיא שכולם רואים.
המחשבות מתערבבות. להגיש תלונה. להתעלל בה. לעזוב את הכל ולמחוק. אבל אם זה יקרה לעוד מישהי? אבל אין לי כוחות נפשיים להתמודד עם זה כרגע. אגואיסטית. אבל אני אחת, קטנה וחלשה. ככה זה מזל דגים: דג אחד מושך ימינה ודג אחד שמאלה. מה לעשות? מחליטה לוותר לעצמי. את ההחלטה הזו אקבל מחר. היום, רק עוד מקלחת ולמיטה. כי ממש עוד רגע את חייבת לשים את החיוך על הפרצוף ולהיות האישה החזקה. חילול גופי? קטן עליי. יש פה אנשים שאיבדו את החיים שלהם. פרופורציות. החיים.


מחר אני ניגשת להתלונן, המחשבה שזה יקרה לעוד מישהי הורגת אותי. אני כנראה אהיה עטופה באנשים תומכים- זו הסיבה היחידה שגורמת לי להיות מספיק אמיצה בשביל להתמודד עם זה פנים מול פנים. יש נשים שאין להן את זה ופוחדות להתלונן. אני מקווה שכולן תתלוננה, ואם מישהי צריכה אוזן קשבת או כתף תומכת שתצעד איתה להגיש תלונה, אני פה בשבילך.
 בתקווה שלעולם לא תדעו באמת איך זה מרגיש,
גאלה